דידו ואניאס

דידו ואיניאס היא אופרה של הנרי פרסל, מלחין אנגלי מתקופת הבארוק. הלברית (הטקסט של האופרה) נכתבה על־ידי נחום טייט. האופרה הוצגה לראשונה באביב 1689; מספרה הקטלוגי הוא Z.626. יש בה שלוש מערכות והיא נמשכת כשעה.

העלילה מבוססת על ספר רביעי של האניאדה מאת ורגיליוס. איניאס, נסיך טרויאני, נחת בחופי קרתגו לאחר שניספה ספינתו. דידו, מלכת קרתגו, מתאהבת בו. שניהם רואים בצירוף גורל מבשר טוב, אך כוחות הרוע, קוסמת והמכשפות, מטעות את איניאס להאמין שעליו לעזוב כדי לייסד את רומא. דידו מתאכזבת ונהפכת לנואשת; בסופו של דבר היא מתה.

דידו (מלכה), איניאס (נסיך טרויאני), בלינדה (ידידה), הקוסמת והמכשפות, מקהלה של תושבי קרתגו.

הלברית מבוססת על מחזה של נחום טייט משנת 1678. הטקסט נושא מסר אלגורי (משמעות סימבולית): הפרולוג עשוי להתייחס לנישואי ויליאם ומרי ולאירועים הפוליטיים של 1688. בטקסט יש שימוש בסמלים פוליטיים, למשל הצגת הקתוליות ככוח הרשע באמצעות דמות המכשפה.

אין שאריות כתב יד מקוריות של פרסל; המקור היחיד מהמאה ה-17 הוא הלברית, והפרולוג המוזיקלי אבד. חלקים מהיצירה הושלמו מאחרים או הושאלו מקטעים שונים. האופרה נכתבה במקור לבית ספר לבנות, ולכן רוב התפקידים היו מיועדים לקולות סופרן ואלט (קולות נשיים גבוהים), אך בביצועים מאוחרים היו גמישויות בשיבוץ הקולות. לפעמים תפקידי אלט שרו קונטרה-טנורים או טנורים; את הקוסמת שרו לעיתים בס או בריטון.

המוזיקה מדגישה את הניגוד בין כוחות הטוב, דידו, איניאס ובלינדה והמקהלה, לבין כוחות הרשע של הקוסמת והמכשפות. הקולות והאפקטים הצליליים מהדקים את הניגוד הזה. אחת היצירות המפורסמות ביותר היא קינת דידו ("Ah, Belinda" ו"When I'm laid in earth"), שהיא אריה עצובה וזקוקה, ואחריה מקהלת הפרידה. לצד הטרגדיה יש גם קטעי שמחה וריקוד, כמו שירי המקהלה והריקודים של המלחים.

דידו ואיניאס היא אופרה (מופע שבו שרים את הסיפור) מאת הנרי פרסל. הלברית (הטקסט של האופרה) נכתבה על־ידי נחום טייט. האופרה הוצגה לראשונה ב-1689. היא כוללת שלוש מערכות ונמשכת כשעון.

הסיפור: איניאס הוא נסיך שהספינה שלו טבעה. הוא מגיע לקרתגו ומשם נפגש עם דידו, מלכת העיר. הם מתאהבים. קוסמת והמכשפות מרמות את איניאס כדי שישאיר את דידו. דידו נשמעת עצובה מאוד ובסוף מתה מן הצער.

הדמויות החשובות הן דידו, איניאס, בלינדה, הקוסמת והמכשפות.

הלברית נכתבה אחרי מחזה של נחום טייט. יש בה רעיונות סמלים שקושרים אותה לזמנים פוליטיים של התקופה.

האופרה נכתבה במקור לשירה בבית ספר לבנות. לכן רבים מהתפקידים שרו בקולות גבוהים, כמו סופרן ואלט (קולות נשיים גבוהים). חלקים מהמוזיקה נאבדה והושלמו אחר כך. שיר עצוב של דידו, "קינת דידו", מפורסם מאוד. יש גם שירים וריקודים משמחים בסוף קטעים.