דיני שומרים

שומר במשפט העברי הוא אדם שמחזיק רכוש של מישהו אחר. חובתו לשמור עליו מפני נזק או גניבה. ההלכה מבחינה בארבעה סוגי שומרים לפי שני מאפיינים: האם השמירה נעשית לטובת השומר או לטובת הבעלים, והאם יש תמורה כספית או לא.

המשנה (בבא מציעא) מפרטת ארבעה סוגים עיקריים. שומר חינם, מקבל חפץ לשמירה ללא תשלום. שומר שכר, מקבל שכר על השמירה. שואל, לוקח חפץ לשימוש ללא תשלום (נהנה ממנו חופשי). שוכר, לוקח חפץ לשימוש בתשלום קבוע.

הדינים עוסקים בעיקר בשתי שאלות: מה מידת החובה לשמור, והאם השומר חייב לפצות (לתת כסף) אם לא ניתן להחזיר את החפץ.

"שולח יד" הוא מקרה שבו השומר לקח את החפץ לעצמו, דינו כגנב. גם מי לוקח לחימוש אישי לפני שימוש ונעשה נזק, ייחשב כגנב מהרגע שלקח.

"פשיעה" פירושה רשלנות בשמירה. דוגמה: לא שמר היטב על בהמה או השאיר חפצים במקום מסוכן. במקרה כזה השומר חייב בתשלום לבעל החפץ.

אם החפץ נגנב או אבד: שומר חינם בדרך כלל פטור אם נשבע שלא פשע. שאר השומרים משלמים. אם השומר טוען שאינו יודע היכן החפץ, בתלמוד קובעים שזה נחשב פשיעה, ולכן גם שומר חינם יחויב.

"נאנסה" הוא מקרה של פגע שנגרם שלא בשליטת השומר (תאונה או כוח עליון). כאן שומר חינם, שומר שכר ושוכר פטורים אחרי שבועה, אבל שואל חייב בתשלום.

כאשר הבעלים נמצא אצל השומר (למשל עבד אצלו), כל השומרים פטורים, כולל השואל.

אם החפץ התקלקל בגלל השימוש בו, שוכר ושואל פטורים. לעומת זאת שומר חינם ושומר שכר ייחשבו כאילו גזלנו ("שולח יד") וחייבים בתשלום.

אם הייתה רשלנות ובהמשך אירעה תאונה בלתי תלויה, יש דין מי שאשם ומי פטור. ההלכה קובעת: אם ללא הרשלנות לא היה קרה הנזק, השומר חייב; אם אין קשר בין הרשלנות לנזק, הוא פטור.

יש מחלוקת האם שומר שמסכים לקבל חפץ במשפט בעל הבית (למשל נאמר "נח לפניי") מתחייב למרות שאין לו קניין מלא. לדעת הרמב"ם אין חיוב ללא קניין, אך בגמרא יש מקרים שנשמרת ההתחייבות במצבים מיוחדים.

שומר שפטור מתשלום עדיין חייב להישבע שלוש שבועות: שהחפץ אכן איננו ברשותו, שהוא לא פשע, ושלא השתמש בחפץ. אם נשבע שקר ויתברר, הוא יחויב בתשלום ובהוספת קנס לפי הכללים.

התלמוד נחלק האם מותר להעביר את הפיקדון לשומר אחר. יש מי שאומר שאסור ללא הסכמת הבעלים. להלכה נקבע שאסור למסור את הפיקדון לאחריות של שומר אחר, ואם המסר נעשה, השומר המקורי צריך להוכיח שלא פשע.

הדינים מהמשפט העברי הועתקו לחוק השומרים הישראלי (1967). ניסוח ושיטות פרשנות שונים הביאו להבדלים בפסיקה בין המשפט העברי לבין הדין הישראלי.

שומר הוא אדם שאחראי על חפץ של מישהו אחר. הוא צריך לשמור שלא יקרה לו נזק או שהוא ייאבד.

שומר חינם, שומר בלי כסף. שומר שכר, מקבל כסף על השמירה. שואל, לוקח לשימוש ללא תשלום. שוכר, לוקח לשימוש ומשלם עבור זה.

יש חוקים שמספרים מתי השומר חייב לשלם וכאשר הוא פטור.

אם השומר לקח את החפץ לעצמו זה גניבה. אז הוא חייב כמו גנב.

כשלא שמר טוב, זו רשלנות. אז השומר צריך לשלם לבעל החפץ.

אם החפץ נגנב או אבד, שומר חינם בדרך כלל פטור אם נשבע שלא פשע. אחרים משלמים.

אם קרה משהו שלא בשליטה של השומר, זה תאונה. שומר חינם, שומר שכר ושוכר נשבעים ולא משלמים. השואל חייב לשלם.

מי שאינו חייב לשלם עדיין חייב להישבע שלוש שבועות שהוא לא לקח ולא פשע.

לא תמיד מותר למסור חפץ לשומר אחר. ההלכה אוסרת בדרך כלל.

החוקים מהמשפט העברי נכנסו גם לחוק הישראלי על השומרים מ-1967.