דיסוננס

דיסוננס (צרימה או צריר; בלטינית: dis = חוסר, sonus = קול) הוא שילוב של שני תווים או יותר שנשמע חוסר־הרמוניה וצורם לאוזן. קונסוננס הוא ההפך: מצב הרמוני שמרגיש יציב ונעים, שבו הצלילים משלימים ומגברים זה את זה.

מרווחים דיסוננטיים שכיחים הם הסקונדה (מרווח של שני צלילים סמוכים), הטריטון והספטימה. מרווח = המרחק בין שני תווים. בעבר הוגדרו מרווחים אחרים כדיסוננטיים: בימי הביניים טרצה וסקסטה נחשבו לפעמים צורמות, וברנסאנס ובבארוק גם הקוורטה נאלצה להיפתר לקונסוננס.

במהלך ההיסטוריה גבולות הדיסוננס הצטמצמו. במאה ה-19 המוזיקה הרומנטית השתמשה בהרמוניה כרומטית, שטשטשה את ההבחנה בין דיסוננס לקונסוננס. במאה ה-20 הופיעו שפות מוזיקליות חדשות. השיטה הסריאלית של ארנולד שנברג ראתה מרווחים דיסוננטיים כשווי ערך לקונסוננטיים, בלי צורך בפתירה. גם אתנומוזיקולוגים כמו בלה בארטוק וזולטאן קודאי השתמשו בסולמות עממיים מהבלקן, שיש להם בסיס הרמוני שונה.

השילוב של רעיונות אלה יצר את "שחרור הדיסוננס", הרעיון שהדיסוננס יכול להתקיים בלי להיפתר, ולפתח שפה אטונלית. שימוש במרווחים דיסוננטיים נפוץ גם בג'אז.

דיסוננס (צרימה) הוא כששמים יחד שני צלילים או יותר ונשמע חורק. קונסוננס הוא צלילים שנשמעים טוב ביחד.

מרווח זה המרחק בין שני צלילים. מרווחים שצורמים часто הם הסקונדה, הטריטון והספטימה. הטריטון הוא מרווח לא רגיל שנשמע מעט מוזר.

בזמנים שונים חשבו שמשהו צורם. בימי הביניים ותקופות אחרות שינו את הדעות על מה צורם ומה יפה. במאה ה-20 חלק מהמלחינים אמרו שדיסוננס מותר. בלה בארטוק וקודאי השתמשו בסולמות עממיים מהבלקן. היום גם ג'אז משתמש בדיסוננסים הרבה.

לפעמים דיסוננס מופיע גם כשהצלילים נשמעים זה אחר זה. קפיצות גדולות יכולות להישמע צורמות, וקפיצות קטנות פחות.