דלות החומר

דלות החומר היא סגנון אמנות ישראלי שפעל בשנות ה־60, ה־70 וה־80 של המאה ה־20. הוא התאפיין בשימוש בחומרים זולים ובמראה מכוון של עוני חזותי. האמנים קישרו את המראה הזה לביקורת חברתית ולשבירת המיתוסים של החברה הישראלית.

המונח נולד מתערוכה בשם "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" בתל אביב, מארס 1986, שאצרה שרה ברייטברג־סמל. ברייטברג־סמל ניסתה להגדיר קו מקומי נבדל מן הזרמים הבינלאומיים כמו פופ ארט (אמנות שמשתמשת בתמונות ופרסומות יומיומיות) והאמנות המושגית (אמנות שמדגישה רעיון על פני המראה). היא גם הדגישה היבט שאותה קראה "א-אסתטי" (תשומת לב לערכים לא־מופשטים מתוך המסורת היהודית).

הסגנון קיבל השראה מציירי "אופקים חדשים" שהשתמשו בפשטה צורנית ובמגע אקספרסיבי. עבודותיו של הדור הראשון גם הושפעו מניסויים אוונגרדיים של שנות השישים, כגון שימוש בצילומים, בפעולות אמנות ובסרטי וידאו־ארט.

מבחינה חזותית, דלות החומר העדיפה ציור על פני פיסול ותשתמש בחומרים כמו לוחות עץ לבוד (דיקט) (לוח עץ זול), קרטון, קולאז' (חיבור של תמונות וחומרים שונים), וצילומי עיתונות. הצבעים התעשייתיים, הכתיבה והשרבוט בתוך היצירות יצרו מראה דל וברור של ביקורת חברתית.

כותרת התערוכה כללה ציטוט מספר דברים, ושימשה כדי להראות יחס מורכב אל יהדות: סממנים יהודיים משולבים בעבודה אך בלי מסר דתי ישיר. ברייטברג־סמל טענה שקיים קשר בין האסתטיקה הזאת למסורות פרשניות יהודיות.

רפי לביא הוצג כנציג מובהק של הסגנון. עבודותיו השתמשו בלוחות דיקט צבועים, קרטונים, מדבקות, קולאז'ים של תמונות ומודעות פרסום. הדימויים נראו פשוטים ולעתים "ילדותיים", אך נועדו לערער על משמעות הדימוי החזותי.

תלמידיו המובהקים כללו את יאיר גרבוז, מיכל נאמן, יהודית לוין ונחום טבת. גרבוז שילב צילומים של עיתונות וטקסטים בקומפוזיציות ללא היררכיה, ולפעמים ייצג סטריאוטיפים חברתיים כדי לבחון אותם. נאמן עבדה הרבה עם צילום וקולאז' כדי להראות את מגבלות שפת הייצוג. לוין יצרה עבודות מעץ לבוד עם שמות רמזיים לשדה הביתי. טבת עבד במיצבים ובהצבות של לוחות דיקט כחלק מבחינה של יחס הציור למרחב.

לביא הצטרף ב־1966 לצוות ההוראה במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון. סביב המדרשה צמחה קבוצת אמנים שחיזקה את השפעת הסגנון. שיטת ההוראה שם שמטה מעט את הדגש על טכניקות מסורתיות, והעמידה מקום מרכזי לדיון ולביקורת פומבית.

התערוכה הציגה את אמני תל אביב כמרכזי. אך הופיעו מבקרים ואמנים שניהלו דיון על מי מרכזי באמת. חלק מאמני ירושלים עשו מיצגים במרחב הציבורי והעדיפו עירוב בין אמנות לחיים. הוויכוח נגע גם בהגדרה של מה ראוי להציג במוסדות כמו מוזיאונים.

ביקורת פוליטית הוטחה כלפי דלות החומר. מבקרים ציינו שאמנות זו עלולה להתנתק מהקשר הפוליטי־חברתי, ושאי־ההתייחסות לנושאים כמו כיבוש ולנישול הפכה לנקודה בעייתית בשיח על התקופה.

המאפיינים המרכזיים של דלות החומר נשארים: חומריות דלה, קולאז', שימוש בדיקט וצילומי עיתונות, ושיח ביקורתי במבט על החברה הישראלית.

דלות החומר היא דרך לצייר ולעשות אמנות בישראל בשנות ה־60 עד ה־80. האמנים השתמשו בחומרים זולים ומצאו יופי בפשטות.

הסגנון קיבל את שמו מתערוכה בתל אביב ב־1986. האוצרת שרה ברייטברג־סמל קישרה את הסגנון לשינויים בחברה.

האמנים משתמשים בחומרים כמו דיקט (לוח עץ זול), קרטון ותמונות מודבקות. הם עושים קולאז' (מדביקים תמונות וחומרים ביחד). לפעמים מציירים עם צבעים תעשייתיים או כותבים שיר קצר בתוך העבודה.

רפי לביא היה דמות מרכזית. הוא עשה לוחות דיקט עם מדבקות ושרבוטים שנראו פשוטים. גם יאיר גרבוז ומיכל נאמן היו בולטים. הם השתמשו בצילומי עיתונות ובטקסטים כדי להראות רעיונות.

לביא לימד במדרשה לאמנות. שם תלמידים דיברו הרבה על אמנות ועשו ניסויים. היו גם אמנים אחרים שהעדיפו לעשות עבודות במרחב הציבורי. על זה הייתה מחלוקת איזה סוג אמנות חשוב יותר.

חלק מבקרי האמנות אמרו שהסגנון לא תמיד עסק בנושאים פוליטיים חשובים. הם רצו שהאמנות תשקף גם את מה שקורא בחברה.

דלות החומר נזכרת היום בגלל השימוש בחומרים פשוטים, הקולאז'ים והמבט הביקורתי על החיים בתל אביב של אותה תקופה.