ברבות מהתרבויות מוצג המוות כדמות אדם או כיצור דמוי-אדם. זו אמירה שמכונה האנשה של המוות, כלומר רעיון מופשט שמקבל צורה אנושית כדי להסביר אותו.
בדתות קדומות, בעיקר פוליתאיסטיות, היו גם אלים שקשורים למוות. אנתרופולוגים מסבירים שהאלים האלה נוצרו כדי להסביר את התופעה המפחידה והלא מובנת של המוות.
ביהדות מי שקובע חיים ומוות הוא אלוהים. עם זאת, בתנ"ך ובמדרש מוזכרים מלאכים המבצעים את צו האל, לעיתים כ"שליחי מוות", ישויות שמבצעות פקודות אלה בלי רצון עצמאי. בראשם עומד המלאך סמאל, שמקושר בתרבות עם תפקיד זה. בייצוגים יהודיים הוא נושא לעתים חרב או סכין, ולא חרמש כפי שרואים במערב.
בתלמוד ובמדרשים יש סיפורים שבהם מלאך המוות פועל לצד בני אדם. למשל מעשה על רב ביבי בר אביי ששוחח עם מלאך המוות, ועל שגיאות שליחי המוות שמראות שהמוות מתערב בזמנים בצורה שאינה תמיד צפויה.
במסורת המוסלמית מופיע מלאך המוות בשם עזראל (או עזראיין), שאחראי להפרדת הנשמה מהגוף. לפי חלק מהמסורות, יש לו עוזרים.
בכמה מסורות במזרח ובאיים הפסיפיים יש דמויות דומות לשמו ולתפקידו של מלאך המוות. לתיאורים אלה יש וריאציות מקומיות רבות.
בברית החדשה אחד מארבעת פרשי האפוקליפסה נקרא "מוות" ומתואר כרוכב על סוס חיוור. יש גם אזכורים של השם "אבדון" בהקשרים מסוימים, ולעיתים במסורות מאוחרות נתפס מוות כשולט או כשמו של מלאך.
בימי הביניים התקבע במערב דימוי של מוות כשלד עם גלימה ושוט או חרמש. דימוי זה נובע בין השאר מציורי "ריקוד המוות" שהופיעו אחרי המגפה השחורה. השורש ההסברתי היה להפוך את הפחד והאי-ודאות של המוות לדמות ברורה ומוכרת.
באמנות ובקולנוע נוצרו דמויות ששיחקו ברעיון הזה. בסרט "החותם השביעי" של ברגמן, למשל, אביר משחק שחמט עם המוות. בז'אנר הסאטירי, טרי פראצ'ט בסדרת "עולם הדיסק" הציג דמות מוות שהיא גם יעילה וגם סקרנית לגבי בני האדם. ניל גיימן בסדרת הקומיקס "סנדמן" הציג מוות כנערה גותית. יש גם סרטים שבהם המוות הוא גיבור זמני, כמו "Death Takes a Holiday" ו"לפגוש את ג'ו בלאק".
בדימויים מודרניים המוות מופיע בפעמים רבות כהומור או כאנטגוניסט ידידותי, בסדרות, בספרים ובאנימציה. מוטיב נפוץ הוא משא ומתן עם המוות: סיפורים שבהם אדם מנסה להערים עליו, לדחות את מותו או לקבל הארכה של זמן.
הדימוי של המוות השתנה לאורך ההיסטוריה. במערב התקבעה דמות הקוצר, The Grim Reaper, בעקבות שילוב של רעיונות דתיים, אמנות ופנדמיות שהשפיעו על הדמיון הציבורי.
מספר סיפורים עממיים וספרותיים עוסקים במשא ומתן עם מלאך המוות. ברבים מהם האדם מנסה להתחמק או לזכות בעוד זמן, והנושא בוחן את היחסים בין גורל, בחירה ואנושיות.
בתרבויות רבות מדמיינים את המוות כדמות. זה נקרא האנשה של המוות. כלומר הופכים רעיון לדמות.
בדתות ישנות היו גם אלים שקשורים למוות. אנשים בנו סיפורים כאלה כדי להבין למה אנשים מתים.
ביהדות אומרים שאלוהים קובע חיים ומוות. לפעמים יש מלאכים שמבצעים את הצו הזה. אחד מהם נקרא סמאל. בעבירות ובמדרשים מוצגים מקרים שבהם מלאך המוות פועל בעולם.
במוסלמים יש את עזראל. הוא מפריד בין הנשמה לגוף. לפעמים יש לו עוזרים.
בברית החדשה יש דמות שנקראת "מוות", אחד מארבעת הפרשים. מתארים אותו רוכב על סוס חיוור.
בימי הביניים החלו לצייר את המוות כשלד עם גלימה וחרמש. היצירה הזו קיבלה את השם "הקוצר הקודר". זה קרה אחרי מגפה גדולה שהרגה הרבה אנשים.
בסרט "החותם השביעי" משחק אדם שחמט עם המוות. בספרים ובקומיקס יש דמויות שמראות גם צד רך של המוות. לדוגמה, בספרים של טרי פראצ'ט ובקומיקס "סנדמן".
יש סיפורים שבהם אנשים מנסים לשדל את המוות לתת להם עוד זמן. זה רעיון שחוזר הרבה בספרים וסיפורי עם.
תגובות גולשים