הגביע הקדוש נחשב לכלי שאיתו ישו אכל בסעודה האחרונה. במסורות רבות הוא גם הכלי שאסף יוסף הרמתי (איש מקבוצת חסידיו של ישו) כדי לאגור את דמו בעת הקבורה, ואז נמסר לבריטניה שם נוצרה שושלת של שומרים שהגנו עליו. בשפות שונות משתמשים במילים Holy Chalice ו-Holy Grail כדי להבחין בין הכלי של הסעודה לבין האובייקט שבאחריות השומרים.
לפי האגדות, תפקיד הגביע משתנה. ברוב הגרסאות הגיבור צריך להיות ראוי ולגדול רוחנית כדי להיות בקרבתו. בפרסבל (Perceval) חוסר הבגרות מונע ממנו לממש את ייעודו כשפגש את הגביע לראשונה. בגרסאות מאוחרות יותר הגביע מסמל חסד אלוהי (חסד = עזרה רוחנית מהאל), וזוכה רק מי שמוכן מבחינה רוחנית, כמו סר גלהאד.
חוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי המקור. קבוצה אחת רואה שורשים במיתולוגיה הקלטית, שבה מופיעות קדרות קסומות שמזינות ומחיות. קבוצה אחרת מדגישה מקורות נוצריים טהורים, ובייחוד ציורי כנסיות בספרד מהמאה ה-12 שמציגים את מרים אוחזת בקערה קורנת. סביר שהאגדה צמחה משילוב של שני הזרמים.
המילה graal נראית כאדפטציה של הלטינית gradalis, "כלי המוגש בשולחן". מאוחר יותר הופיע משחק מילים בצרפתית בין san grial (גביע קדוש) ל-sang rial (דם מלכותי). בלשנות זו משתמשים לעתים כדי להעניק תחושה ימי-ביניימית, והיא גם הובילה לפרשנויות מודרניות כמו בספרים פופולריים.
הגביע מופיע לראשונה בפרסבל של כרטיאן מטרואה, משורטט בין 1180 ל-1191. אצל כרטיאן החפץ הוא כלי רגיל יחסית, שבו מוצגים לחם-קודש (לחם שנעשה חלק מטקס דתי) ולא דג. בפרסיבל נרמז שהשאלות הנכונות הן אלו שמרפאות ומעניקות כבוד.
ברומנסה Joseph d’Arimathie של רוברט דה בורון (סוף המאה ה-12) סופרה גרסה נוצרית ברורה יותר: יוסף הרמתי לוקח את הגביע כדי לאסוף את דמו של ישו ומקבל הסברים מסתוריים בכלא. לאחר מכן נוסד מערך שומרי גביע שמתחבר אל סיפורי ארתור.
לאחר מכן הספרות נחלקה לשתי שורות: סיפורי אבירים שמחפשים את הגביע, וסיפורי יוסף הרמתי שמסבירים את היסטורייתו. מחברים בולטים שהוסיפו פרשנויות הם וולפרם פון אסנבך (Parzival) וסר תומאס מלורי (Le Morte d'Arthur).
הגביע תואר בצורות שונות: כלי, מגש עם ראש מדמם, או אפילו אבן שמיימית. אצל חלק מהסופרים הוא מקור מזון שבר-קיימא, ואצל אחרים הוא סמל לטוהר רוחני. המיתוס הוא בעיקר מערבי, ואינו מופיע בספרות של הכנסייה המזרחית.
מאז ימי הביניים לא הפסיק העניין. היו טענות שונות לגבי מיקומו: קתדרלות כמו ולנסיה וטענות לגבי רסיסים בג'נובה, רוסלין או גלסטונברי. בחלק מהמקרים התגלה שמועמד שנחשב לאבן יקרה היה זכוכית.
במהלך ימי הביניים ציינו ארבע מועמדים עיקריים: אזכור מוקדם בארץ הקודש על ידי ארקולף; עותק בקונסטנטינופול שנבזז ונשלח לטוריי; ה-sacro catino של ג'נובה, שהיה כנראה זכוכית; וה-santo cáliz של ולנסיה, גביע אגט שמוצג בקתדרלה שם.
בתרבות המודרנית "הגביע הקדוש" הפך למטפורה למטרה עליונה וקשה להשגה. האגדה הושפעה מסיפורים רומנטיים במאה ה-19, אופרות ויצירות אמנות, וכן מתוך ספרות מודרנית. רומנים כמו צופן דה וינצ'י ושאר עיבודים החזירו את הנושא לציבור הרחב.
המונח "הגביע הקדוש" משמש היום לתיאור יעד חשוב ומרוחק בתחומים שונים, למשל בפיזיקה או במחקר.
הגביע הופיע גם במדע הבדיוני: בסדרות כמו Stargate SG-1 ובמותגים כמו Fate הוא מופיע כאובייקט שמממש משאלות או כסוכן כוח הרסני.
הגביע הקדוש הוא כוס שמקושרת לישו ולסעודה האחרונה. לפי סיפורים, יוסף הרמתי לקח את הגביע לאחר מותו של ישו. חלק מהסיפורים אומרים שהוא הובא לבריטניה ושם נשמר על ידי שומרים.
בעיקרון הגיבור חייב להיות טוב וטהור כדי להתקרב לגביע. בפרסיבל (אביר צעיר) חוסר הבגרות מנע ממנו להצליח בפעם הראשונה. אחר כך נכנסו דמויות אחרות, כמו גלהאד, שהצליחו כי היו טהורים ברוחם.
מומחים חושבים ששני דברים השפיעו על הסיפור: סיפורים קלטיים על קדירות קסומות, וסיפורים נוצריים מהכנסיות. שתי ההשפעות יחד עיצבו את האגדה.
כרטיאן מטרואה כתב את הסיפור הראשון על פרסיבל. הוא ראה את הגביע כקערה רגילה עם לחם-קודש. לאחר מכן רוברט דה בורון כתב על יוסף הרמתי וקשר בין הגביע לשומריו.
באמצע ימי הביניים היו ארבעה מועמדים בולטים לגביע: אזכור בארץ הקודש, עותק בקונסטנטינופול, כלי בג'נובה שהיה כנראה זכוכית, וגביע שבקתדרלת ולנסיה.
היום המילה "הגביע הקדוש" גם משמשת לתיאור יעד קשה להשגה. הגביע מופיע בסרטים, בסדרות ובספרים מודרניים. סיפורים אלה ממשיכים להכניס דמיון והרפתקאות.
