הגל החדש הצרפתי

הגל החדש (בצרפתית: נוּבֵל וָאג, Nouvelle vague) היה תנועה חשובה בקולנוע הצרפתי בשנות ה-60.

כותבי המגזין "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) רצו לבדוק את תאוריית האוטר. תאוריית האוטר (auteur) היא הרעיון שמי שקובע את הסגנון והמשמעות העיקרית של סרט הוא הבמאי.

הדוגמה המרכזית שהביאה את תחילת התנועה היא פרנסואה טריפו עם "400 המלקות" (1959) וז'אן-לוק גודאר עם "עד כלות הנשימה" (1960). הם ושמות כמו קלוד שברול, ז'אק ריווט, אריק רוהמר ולואי מאל היו חלק מהגל.

סרטי הגל החדש נטו לאופי פילוסופי, עם דגש על האדם בשאלות של משמעות וקיום. המשמעות הועברה לא רק דרך עלילה, אלא גם באמצעות שיטות בימוי וצילום לא שגרתיות. למשל צילומי מעקב ארוכים, שוט רציף שיכול להימשך דקות, ושימוש בצילום ברחובות במקום באולפן.

הבמאים עבדו לעיתים קרובות בתנאי תקציב נמוך. הם צילמו בדירות של חברים, השתמשו בחברים כשחקנים ובאלתורים. מצלמות קלות משקל, שהכונה "מצלמות עט" על ידי אלכסנדר אסטרוק, אפשרו צילום נייד ואישי. גם חתכים בעריכה יצרו תחושה של "קפיצות" בכמה סצנות, כפי שניתן לראות ב"עד כלות הנשימה".

לאורך זמן סגנון הגל החדש השפיע על הקולנוע בארצות הברית. אחרי "בוני וקלייד" (1967) של ארתור פן, במאי הוליווד החדשה כמו רוברט אלטמן, פרנסיס פורד קופולה ובריאן דה פלמה יצרו סרטים שהושפעו מהאירופאים. גם מרטין סקורסזה הושפע, וקוונטין טרנטינו הודה בגלוי בהשפעה זו. טרנטינו קרא לחברת ההפקה שלו A Band Apart על שם סרט של גודאר משנת 1964.

הגל החדש (בצרפתית: Nouvelle vague) היה זרם בקולנוע הצרפתי בשנות ה-60.

כותבים צעירים מהמגזין "מחברות הקולנוע" החליטו לביים בעצמם. הם חשבו שהבמאי הוא מי שעושה את הסרט. הבמאי הוא היוצר המרכזי.

בולטים בדגש הזה הם פרנסואה טריפו עם "400 המלקות" וז'אן-לוק גודאר עם "עד כלות הנשימה".

הסרטים דיברו על אנשים ושאלות על החיים. הם צולמו בחוץ, ברחובות, ולא באולפנים. הבמאים השתמשו במצלמות קטנות, שנקראו "מצלמות עט" כי הן קלות וניידות. הם צילמו בתקציב קטן.

לעיתים השתמשו בחברים כשחקנים. לעיתים אילתרו פריטים פשוטים, כמו עגלת קניות, כדי להזיז את המצלמה.

לאחר מכן הסגנון השפיע גם על קולנוע אמריקאי. הסרט "בוני וקלייד" עזר לשנות דברים בהוליווד. הבמאי קוונטין טרנטינו אמר שהוא הושפע וקרא לחברת ההפקה שלו A Band Apart על שם סרט של גודאר.