"הדבר מעיד על עצמו" (בלטינית: Res Ipsa Loquitur) הוא כלל עזר ראייתי בדיני הנזיקין. הכלל מעביר, במקרים של עמימות עובדתית, את נטל הראיה מהתובע אל הנתבע. הוא נועד לשוות בין תובע שאין בידיו מידע על נסיבות הפגיעה לבין נתבע שיודע אותן.
במסגרת עוולת הרשלנות, כדי לזכות בתביעה צריך התובע להוכיח שלושה יסודות: התרשלות הנתבע (מעשה או מחדל הנוגד התנהגות האדם הסביר), חובת זהירות, וקשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. בדרך כלל נטל ההוכחה על התובע. הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הוא חריג שמעביר את הנטל במצבים מסוימים (סעיף 41 לפקודת הנזיקין).
כדי שהכלל יחול, על התובע להראות שלושה תנאים:
1. חוסר ידיעתו של התובע - התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת את העובדות שגרמו לנזק.
2. שליטת הנתבע בנכס המזיק - הנכס שגרם לנזק היה בשליטת הנתבע.
3. עודף ההסתברות - הנסיבות מתיישבות יותר עם מסקנה שהנתבע התרשל מאשר שלא.
אם מתקיימים שלושת התנאים, עובר נטל הראיה אל הנתבע. קיימת מחלוקה לגבי מה בדיוק מועבר: חובת הבאת ראיות בלבד או חובת הוכחה (נטל השכנוע). בפסיקת בית המשפט העליון בעניין נוימן נקבע שהנטל המועבר הוא נטל ההוכחה. משמעות ההלכה היא שבמקרים של שוויון ראיות, הנתבע עלול להימצא חייב אם לא הצליח להוכיח חוסר התרשלות.
יש הסוברים שהכלל אינו חדשני ושכל תכליתו היא יישום כללי הראיות הרגילים על ראיות נסיבתיות. מנגד עומדים אלה הרואים בו דוקטרינה עצמאית. המשפט הישראלי קיבל עמדה יחסית רחבה: תביעה יכולה להסתמך על ראיות סטטיסטיות בלבד כדי להראות עודף הסתברות של רשלנות, בתנאי שהנכס היה בשליטת הנתבע. פסיקות מפתח שהדגישו זאת הן שטרנברג וסולן.
הכלל מקורו במשפט האנגלי של המאה ה-19. פרשת Byrne v. Boadle משנת 1863 נחשבת לאחת התיקים הראשונים שהשתמשו בעיקרון זה. בישראל הכלל הוכנס עוד בתקופת המנדט ונמצא כיום בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
הכלל מיושם במצבים שבהם לנתבע יש שליטה, ולתובע חסר מידע על נסיבות ההתרחשות. דוגמאות נפוצות: תאונות בניתוח, נפילת חפצים מרכוש הנתבע, שרפות, התפוצצויות ומוצרים פגומים.
במערכת האנגלו-אמריקאית הכלל מוכר ברוב המדינות. בארצות הברית קיימים שלושה תנאים בגרסה של Restatement, שהם דומים אך לא זהים לאלו שבישראל. בקנדה הושמעה ביקורת חריפה על הכלל, וב-1998 נפסק כי אין הוא מוסיף על כללי הראיות הרגילים.
תנאי העדר הידיעה: קיימת מחלוקת האם מדובר באי־ידיעה סובייקטיבית של התובע או בבדיקה אובייקטיבית של בית המשפט. בפסיקה אומץ מבחן סובייקטיבי-אובייקטיבי, אך הדיון נמשך. מועד הבדיקה נקבע פעמים שונות כזמן התרחשות הנזק או זמן הדיון.
תנאי השליטה: הפסיקה מרחיבה כיום את משמעות השליטה. אין הכרח בשליטה בלעדית ורציפה; די בכך שהנתבע הוא זה שסביר היה שימנע את הנזק ושהוא זה שהיה בידו הסבר למקרה.
תנאי עודף ההסתברות: בבדיקה זו בוחנים בסוף המשפט האם הראיות הכלליות תומכות יותר בהתרשלות. הלכה עכשווית מאפשרת גם לנתבע להציג ראיות כלליות נגד התרשלות, אך גם מאפשרת שימוש בראיות סטטיסטיות מטעם התובע.
הצעת חוק דיני ממונות כוללת נוסח חדש לכלל בסעיף 409. ההצעה מעמידה את הכלל תחת סימן עצמאי לעברת נטל ההוכחה, מאשרת שמדובר בנטל ההוכחה, ומשנה את סדר התנאים. יש בה גם דגש על יצירת סיכון על ידי נתבע וכמה ניסוחים פתוחים שעדיין מעוררים שאלות, במיוחד לגבי הגדרת "שליטה" ו"נכס".
הניתוח הכלכלי תומך לעתים בגרסה החזקה. הוא רואה בנתבע את "מונע הזול ביותר" (Cheapest Cost-Avoider), ולכן העברת הנטל לעידוד מניעה כלכלית סבירה. מבקרים טוענים שהכלל עלול להוביל לתוצאות הדקות כענישה ללא הוכחה מספקת, וכי פירוש מרחיב של שליטת הנתבע מחליש את הטענה שהוא אכן ה"מונע הזול ביותר".
בסיכום, המשפט הישראלי נוטה כיום לגרסה חזקה של הכלל, שמעמידה על הנתבע את חובת ההוכחה במצבים של עמימות עובדתי, אך קיים דיון שכנגד לגבי היקף ושליטת הכלל.
"הדבר מעיד על עצמו" (Res Ipsa Loquitur) הוא כלל משפטי בעבירות נזיקין. הכלל עוזר כשאין לתובע מידע על איך קרה הנזק.
אם מתקיימים שלושה דברים, חובת ההוכחה עוברת לנתבע:
1. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת את נסיבות המקרה. (אי־ידיעה = לא ידיעה)
2. הנכס שגרם לנזק היה בשליטתו של הנתבע. (שליטה = יכולת לשלוט בדבר)
3. נראה שהנזק נגרם בגלל חוסר זהירות של הנתבע יותר מאשר לא.
כשהתנאים מתקיימים, הנתבע צריך להראות שהוא לא התרשל. בישראל בתי המשפט לפעמים דורשים מהנתבע הוכחה שהוא לא גרם לנזק בהתרשלותו.
הכלל מופעל במקרים כמו: חפץ שנפל מבניין של מישהו, זיהום בבית חולים, שריפה או מוצר פגום.
הכלל הגיע ממשפט אנגלי במאה ה-19. המקרה המפורסם Byrne v. Boadle היה כאשר שק קמח שנפל על אדם הוכיח שיש חשד לרשלנות של בעל המקום.
ברוב מדינות המשפט האנגלו-אמריקני יש כלל דומה. בארצות הברית יש גרסאות שונות. בקנדה נטו לומר שאין צורך בכלל כי כללי הראיות הרגילים מספיקים.
הכלל עוזר להגן על אנשים שאין להם גישה למידע חשוב. הוא לא נועד להעניש בלי הוכחה, אך יש ויכוחים משפטיים על איך בדיוק להפעילו.
תגובות גולשים