"ההיסטוריונים החדשים" הוא כינוי לקבוצה של היסטוריונים ישראלים שחקרו מחדש את תולדות היישוב ומדינת ישראל במאה ה-20. עבודתם מתמקדת בביקורת על נרטיבים ציוניים ועל סוגיות בסכסוך היהודי-ערבי. חלקם נתפסים כמשויכים ל'פוסט-ציונות' (גישה שבוחנת וביקורתית את מושגי הציונות והלאומיות).
המונח הוטבע על ידי בני מוריס במאמר משנת 1988 בכתב העת 'תיקון'. באותה שנה יצאו ספרים בולטים של שמחה פלפן, אילן פפה, בני מוריס ואבי שליים. כולם נמנו עם הדור החדש של חוקרים ששבתו לעיין בארכיונים שנפתחו לאחר עמידת תקופת הסודיות.
חוק הארכיונים קובע שמסמכים נפתחים לעיון לאחר 30 שנים. בעקבות זה, בשנות ה-80 חוקרים צעירים גילו מסמכים חשובים ופרסמו ממצאים חדשים. רבים מהם עסקו במלחמת העצמאות וב"הנכבה" הפלסטינית, במלחמת ששת הימים, ובראשית הציונות והעליות.
בין אלה שהתויגו כ"ההיסטוריונים החדשים" נמנים בני מוריס, אילן פפה, אבי שליים, שמחה פלפן, וכן הוזכרו שמות נוספים כמו אורי מילשטיין ותום שגב. פפה טען שעיתונאים היסטוריים אינם חלק מהקבוצה, וכי הכשרה אקדמית חשובה לעבודה היסטוריוגרפית רצינית.
בני מוריס עצמו כתב שהגל הזה נבע מהתעניינות מחודשת בתיעוד הארכיוני ומהשחרור מאידיאולוגיה. מאוחר יותר הוא קבע שההבחנה בין "היסטוריונים חדשים" ל"ישנים" הייתה מוגזמת ולעתים פוגענית, ועדכן את טיעוניו בגרסה שניה של מאמרו.
תום שגב טען שהמהפכה הזו נבעה פחות מדחף אידאולוגי ויותר מהמפגש המדהים של החוקרים עם מסמכים שלא נראו קודם לכן. עבודותיהם של ההיסטוריונים הללו חדרו גם לשיח הציבורי, לסרטים דוקומנטריים ולספרי לימוד.
ההיסטוריונים החדשים השתמשו בתיעוד ארכיוני חדש, בחנו טענות מוסכמות והציגו פרשנויות חלופיות על אירועים מרכזיים. הם שמו דגש על חקירת החלטות מדיניות, דחיפות פליטים ותהליכים פוליטיים. חלק מהעבודות הציעו פרשנות ביקורתית שתבעה לשנות תמונה אחת מקובלת של ההיסטוריה.
עבודתם עוררה ויכוחים חריפים. מבקרים רבים האשימו אותם בהטיה, בבחירת מקורות בררנית ובשימוש דל במקורות ערביים. אניטה שפירא ציינה שמחקר מבוסס כמעט רק על תיעוד ישראלי עלול לעוות הבנה לגבי עמדות ערביות.
מבקרים נוספים, כמו שבתי טבת, אהרן מגד ואפרים קארש, ראו בעבודות אלה נסיון לערער את זכותה של המדינה או להציג את קום המדינה כ"חטא". אחרים, כמו יעקב שביט ויואב גלבר, הכירו בכך שההיסטוריונים החדשים עוררו דיון ציבורי חשוב, אך טענו שהשפעתם ההיסטוריוגרפית מוגבלת.
הוויכוח כלל גם הערות על מקום המוסדות האקדמיים והקשרים בינלאומיים. עזרא נשרי טען שקשרי מחקר באנגליה השפיעו על האופן שבו חלק הספרים נכתבו ותורגמו.
לסיכום, הקבוצה עוררה העמקת חקר, שינוי בשיח הציבורי ובעשייה התרבותית, וגם מחלוקות מקצועיות ופוליטיות שחלקן נמשכו שנים.
"ההיסטוריונים החדשים" הם קבוצת חוקרים בישראל. הם חקרו את ההיסטוריה של ישראל במאה ה-20. הם הביאו פרטים חדשים מהארכיונים. ארכיון הוא מקום ששומר מסמכים ישנים.
המושג נולד ב-1988. אז יצאו ספרים של בני מוריס, אילן פפה, אבי שליים ושמחה פלפן. החוקרים קראו תיקים שנפתחו אחרי שנים. הם גילו עובדות שגרמו לשאלות חדשות על מה שקרה אז.
הם בדקו מסמכים רשמיים. הם שינו סיפורים ישנים והציגו פרשנויות אחרות על אירועים כמו מלחמת 1948 והנכבה.
חלק מהאנשים לא אהבו את המסקנות שלהם. אחד הביקורות הייתה שהם לא השתמשו מספיק במסמכים ערביים. אחרים אמרו שהממצאים שלהם מערערים על גישות מקובלות.
העבודה שלהם הובילה לדיון ציבורי. חלק מהחומר שלהם הגיע גם לסרטים ולספרי לימוד.
תגובות גולשים