החרם הערבי

החרם הערבי, או "חרם הליגה הערבית נגד ישראל", הוא חרם כלכלי שהטילה הליגה הערבית נגד מדינת ישראל.

החרם כולל איסור על קשרים כלכליים ישירים עם ישראל, וכן חרם שניוני (איסור על קשרים עם חברות שעושות עסקים עם ישראל). החרם שימש כאמצעי של לוחמה כלכלית במדיניות מדינות ערב כלפי ישראל. הוא החל ב־1 בינואר 1946, עוד לפני קום המדינה. בשנת 1951 הוקם בדמשק משרד שמעקב אחרי יישום החרם. בשיאו הוטל החרם על כ־8,500 חברות, כולל חברות גדולות כמו פורד וקוקה-קולה, אך כיום השפעתו ירדה מאוד.

מאמצים לחרם על עסקים יהודיים התחילו עוד בשנות העשרים. בדצמבר 1945 הכריזה מועצת הליגה הערבית על חרם על סחורות שיוצרו בארץ ישראל, והוא נכנס לתוקף ב־1 בינואר 1946. המטרה הרשמית היתה לתמוך בערבים הפלסטינים מול הציונות, אך בפועל המדינות הערביות השתמשו בחרם כדי למנוע הפצת מוצרים יהודיים בשטחן.

החרם מכסה שלושה מישורים: איסור על קשרים ישירים עם ישראל, חרם שניוני על חברות שמתקשרות עם ישראל, ומאמץ לאכוף את הכללים ברמה מדינתית.

ב־1977 חוק אמריקאי אסר על חברות ארה"ביות להשתתף בחרמות זרות, אם המדינה האמריקאית עצמה לא השתתפה. לצורך הפיקוח נפתח משרד בשם Office of Antiboycott Compliance במשרד המסחר האמריקני.

בעקבות הסכמי שלום והסכמים מדיניים, ההקפדה על החרם נחלשה מאז שנות התשעים. מצרים וירדן הפסיקו את השתתפותן בחרם אחרי חתימת הסכמי שלום. מלחמת המפרץ הביאה להפחתת החרם הלא ישיר במדינות המפרץ. גם הסכמי אוסלו גרמו לחלק מהמדינות להקל בעמידה בחרם, וחלקן פתחו משרדי אינטרסים בישראל.

באוגוסט 2005 הכריזה בחריין על הפסקת השתתפותה בחרם, אם כי לא כוננה מיד יחסים רשמיים עם ישראל. בפועל ההחלטה גררה ויכוחים פנימיים. במסגרת הסכם עם ישראל בשנת 2020 כוננה בחריין יחסים מלאים ובוטל החרם.

בעת הצטרפותה לארגון הסחר העולמי ב־11 בדצמבר 2005 התחייבה ערב הסעודית לציית לכללי הארגון, כולל איסור על חרמות על חברות במדינות אחרות החברות בארגון, ובהן ישראל.

ב־29 באוגוסט 2020 בוטל חוק משנת 1972 שעיגן את החרם, ונפתחו אפשרויות להסכמים מסחריים עם חברות ישראליות. לאחר חתימת הסכמי אברהם הליגה הערבית לא הוציאה הודעה רשמית נגדם, ומזכיר הליגה הסביר את ההיגיון מדיני.

מרוקו הפסיקה את השתתפותה בחרם ב־1994, חידשה אותו ב־2000, וב־22 בדצמבר 2020 ביטלה שוב את ההשתתפות בעקבות הסכם עם ישראל.

סודאן הצטרפה לליגה הערבית ועיגנה ב־1958 בחיקוק חובה לציית לחרם, אך לא אכפה אותו. במסגרת הסכם עם ישראל ב־6 בינואר 2021 הביעה סודאן נכונות לנרמל קשרים. ב־6 באפריל 2021 ממשלת המעבר ביטלה את חוק החרם.

מאוריטניה מעולם לא השתתפה בחרם. היא כוננה יחסים עם ישראל אחרי אוסלו, וניתקה אותם ב־2009.

אחרי הסכמי אוסלו כמה מדינות כמו עומאן, קומורו וקטר הפסיקו את החרם ואז חזרו בהם. תוניסיה ואלג'יריה מעולם לא אכפו את החרם במלואו. תוניסיה כוננה יחסים עם ישראל אחרי אוסלו, ולאחר מכן קיבעה את הפסקתם בעקבות האירועים המדיניים באזור.

החרם הערבי הוא איסור של מדינות ערב לקנות ולמכור עם ישראל.

החרם התחיל ב־1 בינואר 1946. הוא ראה גם "חרם שניוני". זה אומר: לא לעשות עסקים עם חברות שעושות עסקים עם ישראל.

בשיאו הוטל החרם על אלפים של חברות, כמו פורד וקוקה־קולה. היום החרם משפיע הרבה פחות.

החרם הוכרז רשמית ב־דצמבר 1945 ונכנס לתוקף בתחילת 1946. המטרה הייתה לתמוך בערבים שמחו נגד עליית הציונות.

לאחר הסכמי שלום חלק מהמדינות הפסיקו להקפיד על החרם. מצרים וירדן הפסיקו אחרי הסכמי שלום.

ב־2005 בחריין הודיעה שהיא מפסיקה להשתתף בחרם. ב־2020 היא כוננה יחסים עם ישראל וביטלה את החרם.

ב־2020 האמירויות ביטלו חוק ישן על החרם. זה איפשר עסקאות עם חברות ישראליות.

ב־1994 מרוקו הפסיקה את החרם. ב־2000 חידשה אותו. ב־22 בדצמבר 2020 היא ביטלה אותו שוב.

סודאן כתבה חוק על החרם ב־1958 אבל לא אכפה אותו. ב־2021 היא הסכימה לנרמל קשרים וביטלה את חוק החרם.

מאוריטניה מעולם לא הצטרפה לחרם. היא כוננה וניתקה יחסים עם ישראל כמה פעמים.

חלק מהמדינות הפסיקו את החרם אחרי אוסלו, וחזרו אחר כך. תוניסיה ואלג'יריה מעולם לא אכפו אותו ממש.