הטעמה

הטעמה (או טעם) היא הדגשה של הברה במילה באמצעות שינוי בגובה הקול או בעוצמתו בזמן ההגייה. ההטעמה מופיעה במילים בעלות שתי הברות או יותר. לעתים יש הטעמה ראשית ובנוסף הטעמות משניות על הברות אחרות. בין שתי הברות מוטעמות חייבת להיות לפחות הברה שאינה מוטעמת.

מיקום הטעם יכול לשנות את משמעות המילה. בעברית, לדוגמה, המילה בוקר במשמעות "שעות הבוקר" מוטעמת בהברה הראשונה, ואילו בוקר במשמעות "רועה בקר" מוטעמת בהברה האחרונה. יש שפות שבהן אפשר לחזות במיקום הטעם, ואחרות שבהן הוא שרירותי. בחלק מהשפות יש גם הבדלים של טון (tone), שבהם סוג ההטעמה משפיע על המשמעות; בשפות אחרות, כמו הסינית, ההטעמה אינה בולטת כפי שהיא בשפות אחרות.

הטעמה חשובה גם בשירה. לפי סדר ההטעמות נקבע המשקל השירתי. בנוסף, הברה שאין בה הטעמה נקראת השפלה.

ב־IPA (האלפבית הפונטי הבין-לאומי) נהוג לסמן את ההטעמה בסימן דומה לגרש, שנכתב לפני ההברה המוטעמת. יש גם סימן להטעמה משנית. כך אפשר להראות במדויק היכן עומדת ההטעמה במילים.

בעברית ההטעמה היא חלק מרכזי מההגייה. טעם הנופל בהברה האחרונה נקרא מלרע (טעם מלמטה). טעם הנופל בהברה הלפני אחרונה נקרא מלעיל (מלמעלה). רוב המילים בעברית מודרנית מוטעמות מלרע, אך יש מילים כמו "פסח" ו"ארץ" שמוטעמות מלעיל. יש גם מילים המוטעמות לפני האחרונה, לדוגמה "קיבוצניקים".

עוד קיימים מקרים נדירים במקרא שבהם הטעם נע אחורה (מה שנקרא נסוג אחור), כפי שמופיע לפעמים בטקסטים עתיקים.
קיים גם קשר בין ניקוד המילים לבין הטעמותיהן, אך יש יוצאי דופן רבים לכללים.

בין מאפייני ההגייה ישנן מסורות שונות: ב"הברה ספרדית" מרבית המילים מוטעמות מלרע, ואילו ב"הברה אשכנזית" מרביתן מלעיל. שירים שנכתבו בתקופת התחייה לפעמים מוטעמים לפי ההברה האשכנזית. דוגמה בולטת היא המנון המדינה, שמושר לעתים במלעיל.

בעברית המקראית משתמשים במערכת טעמי המקרא, שמסמנת גם את המנגינה והתחביר של הפסוק. בעברית החדשה נהוג לסמן הטעמה כשצריך בעזרת סימן עולה שמוצב מעל העיצור של ההברה המוטעמת, לדוגמה בכתיבה: "חתול" עם סימון במקום המתאים. לעיתים משתמשים בסימנים אחרים, כמו מתג או סימן גג, בהתאם למילון או למקורות שונים.

הטעמה היא הדגשה של הברה אחת במילה. הדגשה נעשית בקול חזק יותר או בגובה קול שונה. ההטעמה קיימת במילים שהן יותר מהברה אחת.

יש אלפבית מיוחד שנקרא IPA. הוא מראה איך מבטאים מילים. בו שמים סימן לפני ההברה שמוטעמת.

בעברית יש שמות לשני סוגי הטעם. כשהטעם על ההברה האחרונה קוראים לזה מלרע. כשהטעם על ההברה שלפני האחרונה קוראים לזה מלעיל. למשל, המילה "בוקר" יכולה להישמע אחרת ולהשאר בעלת משמעות שונה לפי מקום ההטעמה. גם מילים כמו "פסח" או "ארץ" מוטעמות שונה.
יש דרכים שונות לדבר עברית. בחלק מהן מרבים להטעים סוף המילה, ובחלק מהן ההטעמה היא באמצע.

בטקסטים של המקרא משתמשים בטעמי המקרא. בעברית המודרנית נרשום לעתים סימן קטן מעל האות כדי להראות היכן ההטעמה, כמו במילה "חתול" עם הסימן במקום המתאים.