הידלדלות אוכלוסיית הדו-חיים

מאז שנות ה-80 נרשמה הידלדלות רחבה באוכלוסיות הדו-חיים (דו-חיים = בעלי חיים שחיים גם במים וגם ביבשה). הופעת היעלמויות מקומיות ומחיקות של מינים הובילה לדאגה במדע, כי דו-חיים רגישים במיוחד לפגעי הסביבה. עורם החדיר חשוף לרעלים, והם נחשבים לעתים כ"קנריות במכרה פחם", איתות מוקדם לבעיות גדולות יותר במגוון הביולוגי.

דו-חיים כוללים צפרדעים, קרפדות וסלמנדרות. סקר בינלאומי מ-2004 קבע כי מעל שליש מהמינים נמצאים בסכנה, וכ-120 מינים נכחדו מאז שנות ה-80. הידלדלות נראתה במיוחד במערב ארצות הברית, במרכז ודרום אמריקה ובמזרח אוסטרליה. דוגמה בולטת היא הקרפדה הזהובה מקוסטה ריקה, שנעלמה בין 1987 ל-1989.

בתחילה חלק מהמדענים חשבו ששינויים אלה טבעיים. עם זאת, מחקרים מרובים הראו ירידות רחבות היקף גם באזורים ללא הפרעה אנושית, והקונצנזוס המדעי כיום הוא שהמצב מהווה איום ממשי על המגוון הביולוגי.

יש כמה גורמים שעשויים להסביר את ההידלדלות. הם פועלים לעתים יחד ומחמירים זה את זה.

הרס בתי גידול הוא גורם מרכזי. מאחר שדו-חיים דורשים מים ויבשה, כל פגיעה באחד מהם פוגעת באוכלוסייה. קיטוע בתי גידול, בנייה וכבישים, מבודד קבוצות ומקטין את הגיוון הגנטי.

החדרה של מינים זרים יוצרת תחרות וטורפות חדשות. לדוגמה, דגי טרוטה שהוכנסו לאגמי סיירה נבדה טרפו ראשנים וגרמו לירידה בצפרדעים המקומיות.

תוצרי חקלאות וכימיקלים תעשייתיים גורמים לעתים למומים ולתמותה. חומרים כמו אטרזין (קוטל עשבים) קשורים לשיבושים הורמונליים ולעיקור. גם קוטלי חרקים כמו Roundup, מאלאתיון וקארבאריל מגדילים תמותת ראשנים. חומרי הדברה אלה נמצאו גם באזורים מרוחקים, כולל פארקים לא ממוקדי חקלאות.

ב-1998 זוהה פטריית כיטריד חדשה בשם Batrachochytrium dendrobatidis. הפטרייה גורמת למחלה הנקראת כיטרידיומיקוסיס (מחלה עורית), שפוגעת בעור הדו-חיים ועשויה למנוע מהם לנשום דרך העור. הפרוץ הזה קשור להכחדות רבות, ויש הערכה שהפטרייה התפשטה גם דרך מסחר בצפרדעים משתמשות מעבדה ומחמדות.

היחלשות שכבת האוזון מגדילה חשיפה לקרינה אולטרה-סגולה (UVB). השפעתה משתנה לפי מין ושלב חיים. לבדה היא לא תמיד קטלנית, אך בשילוב עם מזהמים ומחלות היא מזיקה.

קולות הם חלק חשוב בהתנהגות הרבייה של צפרדעים. רעש אנושי עלול לשבש קריאות רבייה. מחקרים הראו שצליל חזק משנה קצב השירה אצל מינים מסוימים, אך הקשר הישיר לירידה עולמית עוד בחקירה.

בישראל כל שבעת המינים המקומיים נמצאים ברמות סיכון שונות, בעיקר בגלל אובדן שלוליות החורף, בתי הגידול העיקריים שלהם. גם מינים שאינם בסכנה עולמית עלולים להיעלם באופן מקומי.

עגולשון שחור-גחון הוגדר נכחד מאז 1955, אך "התגלות" מחודשת ב-2011 הראתה שרידים מועטים בלבד. טריטון הפסים גם הוא בסכנת הכחדה חמורה, בעקבות פיתוח ואובדן בריכות טבעיות.

הסלמנדרה המצויה תלויה בבתי גידול לחים. החפרית המצויה קיימת בשלוש אוכלוסיות נפרדות בישראל, וכבר קשה חילוף גנים בין האוכלוסיות במישור החוף. גם הקרפדה הירוקה מסומנת בסיכון.

איליּנת מצויה נחשבת פגיעה אך עדיין שומרת על אוכלוסיות מקומיות גדולות יחסית.

צפרדע הנחלים מותאמת למקווי מים מלאכותיים, ולכן בסכנה פחותה יחסית.

דו-חיים הם חיות שחיות במים וביבשה. למשל צפרדעים, קרפדות וסלמנדרות.

מאז שנות ה-80 חלק גדול מהדו-חיים נעלם. חלק מהם נכחדו לגמרי. זה מדאיג כי הם רגישים לזיהום ולשינויי טבע.

הבעיה נראתה באמריקה, באוסטרליה ובמקומות נוספים. דוגמה מפורסמת היא הקרפדה הזהובה מקוסטה ריקה, שנעלמה בסוף שנות ה-80.

יש כמה סיבות עיקריות:
- הרס בתי גידול: בנייה ומזוטרות הורגות שלוליות וביריות מים. (בית גידול = המקום שבו חיה חיה).
- מינים פולשים: בעלי חיים שהביאו למקום טורפים חדשים, כמו דגי טרוטה שאוכלים ראשנים.
- זיהום: חומרי הדברה וכימיקלים פוגעים בגוף הדו-חיים וגורמים למומים.
- פטרייה מסוכנת: פטרייה בשם Batrachochytrium dendrobatidis גורמת למחלה בעור.
- קרינה ורעש: חשיפה חזקה ל-UV (קרינת שמש מזיקה) ורעש עשויים להקשות על החיים.

הפטרייה הזאת מדביקה את עורם של הדו-חיים. היא מונעת מהם לנשום דרך העור. המחלות שמדביקה הפטרייה גרמו להיעלמות מינים רבים.

בישראל יש שבעה מיני דו-חיים. כולם נתונים בסיכון ברמות שונות. שלוליות חורף הולכות ומתמעטות. זה מסכן את כולם.

כמה מינים חשובים בישראל:
- עגולשון שחור-גחון: נחשב נכחד, אבל נמצא שוב ב-2011. יש רק כמה פריטים.
- טריטון הפסים: בסכנה בגלל פיתוח ובזבוז בריכות.
- הקרפדה הירוקה והסלמנדרה: גם הן בסכנה אם בתי הגידול יפגעו.

אנו יכולים לשמור על דו-חיים על ידי שימור שלוליות, מניעת זיהום ואזהרת על הכנסת מינים זרים.