היסטוריה של אוקראינה: אוקראינה העצמאית

בסוף שנות ה-80 גברה תנועת העצמאות באוקראינה. אסון צ'רנוביל, קריסת חומת ברלין וניצחונה של סולידריות בפולין חיזקו את קולן של תנועות לאומיות. ב-1991, עם התמוטטות ברית המועצות, קבלה אוקראינה עצמאות מלאה.

המאה ה-20 נפתחה במאבק חדש לעצמאות. ב-1917 הוכרזה הרפובליקה העממית של אוקראינה, וב-1918 הוקמה גם הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, שמרכזה בלבוב. שתי הרפובליקות ניסו להתאחד באמצעות ה"חוק האיחוד" (Act Zluky) ב-22 בינואר 1919, אבל העצמאות לא החזיקה זמן רב. אוקראינה נקלעה למלחמות מול הבולשביקים, פולין וקבוצות אחרות. עד 1921 נחלקו האדמות: המזרח הפך לרפובליקה הסובייטית של אוקראינה, והמערב לחל על ידי פולין, רומניה וצ'כוסלובקיה.

בתחילת השלטון הסובייטי הייתה מדיניות של "אוקראיניזציה", קידום השפה והתרבות האוקראינית. אחר כך החלה רוסיפיקציה, קידום השפה הרוסית ודיכוי זהויות מקומיות. בשנים 1932, 1933 התרחש ההולודומור, רעב גדול מעשה ידי אדם, שהרג לפי ההערכות בין 4 ל-5 מיליון אוקראינים.

במלחמת העולם השנייה נקלעה אוקראינה לכיבושים: הסכם ריבנטרופ, מולוטוב הביא לשליטה סובייטית על מערב אוקראינה בתחילת המלחמה, ולאחר מכן כבשה גרמניה הנאצית חלקים גדולים. צבא ההתקוממות האוקראיני (UPA) נלחם למען עצמאות; תחילה חלקו בריתות זמניות עם הכוחות הגרמניים, ואחר כך נלחם גם נגד הגרמנים וגם נגד הסובייטים. ב-1954 הועבר חצי האי קרים לאוקראינה.

עם פירוק ברית המועצות ב-1991 קיבלה אוקראינה עצמאות. התחילה תקופת מעבר לכלכלת שוק. בתחילה הייתה מיתון שנמשך כשמונה שנים. אחר כך חל גידול בתמ"ג, אך הכלכלה צנחה שוב במשבר 2008, 2009. בעשור זה עלתה גם הלאומיות והמתחים עם רוסיה גברו.

ב־2004 התרחשה המהפכה הכתומה, שדחתה שלטון מושחת והביאה לשלטון דמויות פרו‑מערביות כמו ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו. הממשלות היו פחות יציבות, וראשי ממשלה החליפו זה את זה. המדינה נחלקה פוליטית: המזרח והדרום נטו לגישה פרו‑רוסית, בעוד המערב והמרכז תמכו בקשרים עם אירופה ובבריתות מערביות.

משנת 1991 עד 2007 אוכלוסיית המדינה ירדה בכ-6 מיליון (מ-52 ל-46 מיליון). חלק האזרחים ממוצא רוסי קטן מ‑23% לכחמישה־עשר אחוזים. אזורים במזרח ובדרום איבדו כ־30% מתושביהם, בעיקר בגלל הגירה לרוסיה.

ויקטור ינוקוביץ' נבחר לנשיא ב-2010. יוליה טימושנקו, מתחרתו, נכללה בכלא במה שתואר כ"רדיפה פוליטית" על ידי משקיפים בינלאומיים. בשנים 2012, 2013 נוהלו משא ומתן על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, אך לחץ רוסי וכלכלי (כולל סנקציות וסגירת שווקים) גרם להחלטה לדחות את החתימה. בסופו של דבר, בנובמבר 2013 סירב הנשיא לחתום על הסכם האגנה‑אירופאי. ההחלטה הזו הובילה להפגנות רחבות שנקראו יברומאידאן, ובתוצאותיה הודח ינוקוביץ'.

ב-2014 פרצו סכסוכים בחצי האי קרים ובמחוזות דונצק ולוהנסק. רוסיה פלשה לחצי האי קרים וסיפחה אותו לאחר משאל־עם שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית. במזרח נוצרו מחוזות שבשליטת בדלנים שנתמכו על ידי שירותי הביטחון הרוסיים. הסכמי מינסק מ-2015 הפחיתו את הלחימה, אבל השאירו חלקים מדונבאס תחת שליטה בדלנית.

ב-2019 נבחר וולודימיר זלנסקי כנשיא, שנחשב פרו‑מערבי. בפברואר 2022 פלש הצבא הרוסי לאוקראינה במטרה לכבוש את קייב ולפתור את המשבר על ידי החלפת השלטון. בעקבות ההידרדרות ביחסים, הכנסייה האורתודоксית של אוקראינה התפלגה מהכנסייה הרוסית.

בסוף שנות ה-80 אוקראינים רצו להיות עצמאיים. אסון צ'רנוביל ועמוּתה של ברית המועצות חיזקו את זה. ב-1991 אוקראינה קיבלה עצמאות.

במאה ה-20 היו ניסיונות להיות מדינה חופשית. ב-1917 ו-1918 הוקמו שתי רפובליקות אוקראיניות. ב-1919 הן ניסו להתאחד, אבל אחרי מלחמות רבות חלקים של אוקראינה היו תחת שלטון זר.

בתקופת השלטון הסובייטי היתקיימה תקופה של קידום התרבות האוקראינית, ואחר כך הרבו לדבר ברוסית. בשנים 1932, 1933 קרה הולודומור, רעב גדול שנגרם על ידי בני אדם. מיליוני אנשים מתו.

במלחמת העולם השנייה הגרמנים והסובייטים שלטו בחלקים שונים של הארץ. קבוצות אוקראיניות נלחמו כדי להשיג עצמאות. ב-1954 חצי האי קרים הועבר לאוקראינה.

מאז 1991 אוקראינה ניסתה לעבור לכלכלה אחרת. היו שנים קשות של מיתון. במקומות שונים גדלה תחושת לאומיות ומתח עם רוסיה.

ב-2004 התרחשה המהפכה הכתומה. האזרחים יצאו לרחובות והביאו לשינוי שלטוני. המדינה נחלקה: במערב רצו להתקרב לאירופה, במזרח רצו קשרים חזקים עם רוסיה.

ב-2013 הנשיא דחה חתימה על הסכם עם אירופה. אז יצאו הפגנות גדולות שנקראו יברומאידאן. לאחר מכן, ב-2014, רוסיה כבשה את חצי האי קרים והצריכה את השטח. במזרח פרצו עימותים בין כוחות מקומיים לשלטון המרכזי. הסכמי מינסק ב-2015 הורידו מעט את הלחץ, אך לא פתרו הכל.

ב-2019 נבחר וולודימיר זלנסקי לנשיא. בפברואר 2022 פלשה רוסיה לאוקראינה בניסיון לכבוש ערים גדולות. בעקבות הקשיים האלה, גם הכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה נפרדה מהכנסייה הרוסית.