היסטוריה של איי שלמה

תושבים מקומיים התיישבו באיי שלמה לפני כ-30,000 שנה. כ-6,000 שנה לפני זמננו הגיעו פולינזים (אנשים מאזור האוקיינוס השקט). הם הביאו חקלאות, שיט וכלים חדשים.

החוקר הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה גילה את האיים ב-1568. אלברו דה מנדניה, שהתלווה אליו, טען לזכויותיו והפיל לים מפות ורשימות של דה גמבואה. ספרד איבדה עניין לאחר כישלון ניסיון הקמת מושבה ב-1695 ואובדן ספינות. בהמשך הגיעו ניווטים הולנדים, צרפתים ובריטים, שלעיתים זכו לקבלת פנים עוינת.

פעילות מיסיונרית החלה באמצע המאה ה-19. שאיפות קולוניאליות באירופה גרמו לכך שהאיים הצפוניים קיבלו חסות גרמנית ב-1886 (חסות: שליטה והגנה של מדינה זרה). האיים הדרומיים הוכרזו תחת חסות בריטית ב-1893. נכסים גרמניים הועברו לבריטניה ב-1899 בתמורה להכרה בטענת גרמניה לסמואה המערבית.

יפנים כיבשו את האיים בינואר 1942. ארצות הברית הובילה מתקפת נגד. הדיוויזיה הראשונה של חיל המארינס (חיילים אמריקאים שנלחמים מיחידות ימיות) נחתה בגוודלקנל וטולאגי באוגוסט 1942. הקרבות על האיים היו עזים ונמשכו כמה שנים. טולאגי, מקום מושב הממשל הבריטי, נהרס. הקרב על גוודלקנל, שנקשר בשליטה על שדה התעופה היפני הנדרסון, הוביל להקמת הוניארה כמרכז לוגיסטי אמריקאי.

המלחמה השפיעה חזק על המקומיים. ההרס והכנסת טכנולוגיות ותרבות מערביות שינו את חיי היום-יום. הבנייה מחדש התעכבה בגלל חוסר פיצויים והרס הצמחייה, שסיפקה אמצעי מחיה. העבודה אצל כוחות בנות הברית העניקה לתושבים תובנה לגבי חשיבות כלכלה מאורגנת ומסחר.

יציבות חזרה בשנות ה-50. הממשל הקולוניאלי הקים מועצות אזוריות, ותושבים צברו ניסיון במעורבות בממשל. מועצה ממשלתית הוקמה ב-1970. חוקה חדשה אושרה ב-1974 והגתה תפקיד ראש ממשלה וקבינט. שלטון מקומי הוקם ב-1975, ועצמאות מלאה הוענקה ב-7 ביולי 1978.

ב-1992 פגע הציקלון "טיה" בטיקופיה והרס בתים וגידולים. בדצמבר 2002 פגע הציקלון זואי בטיקופיה ובאנוטה וקטע תקשורת עם כ-3,000 תושבים. בעיות מימון מנעו סיוע מקומי, ואוסטרליה נאלצה לשלוח כסף.

בתחילת 1999 פרצו מתחים בין תושבי גוודלקנל (הגווולים) ומהגרים מאלייטה. תנועת החופש לאיסאטאבו פעלה באזורים הכפריים כדי לגרום למהגרים לעזוב. כ-20,000 מאלייטאים ברחו מהבירה או חזרו לאי מולדתם. תושבי גוודלקנל בהוניארה ברחו והעיר הפכה למובלעת מאלייטאית.

כוח המאלייטאים MEF הוקם להגנה על אינטרסים מאלייטאים. הממשלה פנתה לעזרה מחבר העמים הבריטי, והסכם שלום נחתם בהוניארה ב-28 ביוני 1999. ההסכם נשבר והקרבות חזרו ביוני 2000. מאלייטאים השתלטו על נשקיות ובהמשך, ב-5 ביוני, על הפרלמנט. ראש הממשלה ברתולומיאו אולופא'אלו נאלץ להתפטר.

ב-30 ביוני נבחר מאנאסיה סוגאבארה כראש ממשלה. הוא קידם תוכנית לאחדות, לשיקום הכלכלה ולחלוקת כספים צודקת יותר. עם זאת, ממשלתו הייתה מושחתת והמצב הכלכלי והביטחוני הידרדר. הקונפליקט והקשיים סבבו סביב גישה לאדמה ומשאבים סביב הוניארה. מאז תחילת המלחמה העריכו שמתו כ-100 אנשים וכ-30,000 פליטים בעיקר מאלייטה.

ביולי 2003 ביקש המושל הכללי עזרה בינלאומית. ב-6 ביולי הוצע לשלוח 300 שוטרים ו-2,00 חיילים מאוסטרליה, ניו זילנד, פיג'י ופפואה ניו גיני. מנהיג המרד הארולד קקה הכריז על הפסקת אש, אך דווח כי ב-11 ביולי הוא הרס שני כפרים. באמצע יולי פרלמנט האיים אישר פה אחד את ההתערבות. כוח בינלאומי הגיע באוגוסט 2003, פעל כשיטור והחזיר שלטון חוק. הכוח סייע לייצוב המצב ולכניעתו של הארולד קקה.

אנשים ראשונים הגיעו לאיי שלמה לפני כ-30,000 שנה. עוד זוג אלפים שנים הגיעו פולינזים (אנשים מאיים רחוקים). הם הביאו חקלאות ושיט.

החוקר הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה גילה את האיים ב-1568. אלברו דה מנדניה התנהג רע ו זרק מפות לים. ספרד הפסיקה להתעניין אחרי ניסיונות כושלים.

במאה ה-19 הגיעו מיסיונרים. מדינות אירופה לקחו שליטה על האיים. הצפון היה תחת גרמניה והדרום תחת בריטניה. ב-1899 הועברו נכסים בין המדינות.

יפן כבשה את האיים בינואר 1942. חיילים אמריקאים (חיל המארינס) נחתו בגוודלקנל וטולאגי באוגוסט 1942. היו קרבות קשים. הוניארה הפכה למרכז אספקה אמריקאי.

המלחמה הרסה בתים וצמחייה. זה שינה את חיי המקומיים. עבודה אצל הצבא הראתה לתושבים את חשיבות המסחר.

בשנות ה-50 חזר שקט בהדרגה. ב-1974 נכתבה חוקה חדשה. האיים קיבלו עצמאות מלאה ב-7 ביולי 1978.

ב-1992 פגע ציקלון טיה בטיקופיה והרס בתים. ב-2002 פגע ציקלון זואי בטיקופיה ובאנוטה. ציקלון זה הוא סופת רוח וגשם חזקה.

ב-1999 פרצו מרירות בין תושבי גוודלקנל ומהגרים מאלייטה. אלפי אנשים ברחו מהבירה. קבוצות חמושות פעלו משני הצדדים.

הועברו ניסיונות שלום ב-1999, אך המצב חזר להידרדר ב-2000. ב-5 ביוני מאלייטאים נכנסו לפרלמנט וראש הממשלה פרש. ב-30 ביוני נבחר מנהיג חדש, מאנאסיה סוגאבארה.

המאבקים הביאו למותם של כ-100 אנשים ולכ-30,000 פליטים. ביולי 2003 ביקשו להיעזר בכוחות זרים. כוח בינלאומי הגיע באוגוסט 2003 ושיפר את הביטחון. בסופו של דבר הארולד קקה נכנע.