בשנת 1800 נחקק "חוק האיחוד" והאיים הבריטיים הפכו למדינה אחת, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. ההסכם הבטיח לאירים שוויון זכויות וביטול "חוק המבחן" שהפלה את הקתולים. אירלנד קיבלה 100 מושבים בפרלמנט הבריטי, אבל ההבטחות לא מומשו מיד. המלך ג'ורג' השלישי התנגד לאמנציפציה של הקתולים, והשלטון הבריטי התרכז לעתים קרובות בענייני אנגליה ובמעשים לא הכיר בבעיות האיריות.
בשנת 1803 ניסה רוברט אמט להרים מרידה בדבלין, אך הניסיון כשל. אמט נתפס והוצא להורג. מותו והצהרותיו הפכו לסמל למאבק הלאומי.
דניאל או'קונל הנהיג מאבק פוליטי להשגת זכויות לקתולים. ב-1828 הוא נבחר לפרלמנט למרות שהוא קתולי, אך לא הורשה להישבע ולעבוד. הלחץ הציבורי והבחירות הכפו על הממשלה לבטל את ההגבלות על הקתולים ב-1829. זאת נקראת אמנציפציה, מתן זכויות שוות.
עם זאת, שינויים נוספים בפרלמנט הגדילו את סף הרכוש הנדרש למועמדות, ולכן רוב הקתולים העניים נשארו מחוץ לפוליטיקה. בשנות ה־20 וה־30 חל שיפור במשרות ציבוריות ובמקצועות בערים, אך הבעיות הכלכליות והחברתיות נמשכו.
הבריטים מיפו את אירלנד במשך שנים רבות. המיפוי שימש גם למיסוי וגם ל"האנגליזציה" של שמות מקומות. המשך תשלום ה"מעשר", מס של 10% שהועבר לכנסייה הפרוטסטנטית, עורר מחאות, אך בוטל רק עשרות שנים מאוחר יותר.
או'קונל הוביל גם תנועת "הביטול" (Repeal), שקראה לבטל את חוק האיחוד ולשקם פרלמנט אירי. לתנועה היו עצרות ענק, אבל היא נתקלה בהתנגדות חזקה בצפון, שם הפרוטסטנטים פחדו ממיעוט קתולי שישלוט בפרלמנט אירי חופשי. הממשלה פיזרה עצרות המונים, ואו'קונל, שביקש דרכי פעולה חוקיות, ציית להגבלות. הוא מת ב־1847, בזמן הטראומה של הרעב הגדול.
רעב תפוחי האדמה הגדול, או "הרעב הגדול" (An Gorta Mór), ארע בין 1846 ל־1849. הוא היכה קשות את אירלנד וגרם לתמותה והגירה המונית.
איכרי אירלנד הסתמכו בעיקר על תפוח האדמה, שהעניק קלוריות רבות וניתן לגדול בחלקות קטנות. השיטה הפשוטה לגדלו איפשרה למשפחות עניים להחזיק מעמד. תלות ביבול יחיד הפכה את האוכלוסייה לפגיע מאוד למחלה.
הקרקע הייתה בשליטה של בעלי אחוזות פרוטסטנטים רבים. הקתולים איבדו בעלות במשך דורות והיו חוכרים עניים. מסורת "חלוקת המשנה" חלקה את הקרקעות בין בנים והקטינה חוות נוספות. אלה יצרו חוות קטנות מדי לתמיכה בכל המשפחה בלי תפוחי אדמה.
בממשלות הבריטיות השונות הייתה מחלוקת על תגובה לרעב. לורד רוברט פיל תמך בייבוא דגן מהודו, בעוד לורד ג'ון ראסל, שהאמין במדיניות שוק חופשי, התנגד להתערבות ממשלתית. גם בזמן הרעב המשיך ייצוא היבולים מאירלנד, מה שהחמיר את המצב.
הפטרייה שהשחיתה את תפוחי האדמה הניחה לכול היבול להפוך ללא אכיל. בשנים 1846, 1847 הושמדו מרבית היבולים. חנויות מזון ומחסני חירום עזרו לחלק מהאוכלוסייה, אך בגל הבא ב־1849 כבר לא היו פתרונות. בעלי אחוזות שילמו אגודות צדקה, ולעתים מימנו הגירה כדי לצמצם את הנטל. ספינות ההגירה היו מסוכנות; רבים מתו במהלך המסע.
הערכות מספר ההרוגים שונות. מחקרים עדכניים מצביעים על כמחצית מיליון מתים. אלפי אלפים נוספים היגרו ולחלקן הפכו לפזורה אירית בעולם.
המכה הדמוגרפית הייתה קשה: אוכלוסיית האי ירדה ממעל שמונה מיליון לפני 1845 לכ־4.4 מיליון בסוף המאה ה־19. הרעב האט את התפתחות הפוליטיקה המקומית למשך שנים רבות. המהגרים בחו"ל הפכו לעתים קרובות לאקטיביסטים חריפים יותר נגד שלטון בריטניה.
במהלך או מיד אחרי הרעב קמו תנועות מרי. ויליאם סמית' או'בריאן הקים ב־1847 את "אירלנד החדשה" וערך מרידות כושלות. בהגירה נוסדה ב־1858 בפריז קבוצת "האחווה הפניאנית" (שם המשל על לוחמים קלטיים). הפניאנים פעלו בארצות הברית, קנדה, באוסטרליה ובבריטניה. ניסיונות מרידה ב־1867 הודו לאחר הלשנות והסתיימו בכישלון. פעולות אלימות שהתרחשו, כולל ניסיון הברחה שנכשל בכלא בלונדון, הגבילו את התמיכה בארץ והחישו פתרונות פוליטיים בלונדון.
בין סוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 צמחה תנועה פוליטית מאורגנת לשלטון עצמי, "שלטון הבית" (Home Rule). צ'ארלס סטיוארט פרנל הוביל את התנועה הפרלמנטרית. הוא קידם רפורמות קרקעיות שהורידו דמי חכירה ולחצו להשגת סמכויות מקומיות.
ויליאם גלאדסטון, ראש הממשלה הבריטי, תמך ברעיון השלטון הביתי והעלה הצעות חוק בשנות ה־80 וה־90. הצעותיו עוררו מחלוקת ופיצלו מפלגות בריטיות. פרנל הושפע משערורייה אישית שהחלישה את מעמדו ומת לאחר מכן.
בין השנים 1903 ל־1912 נראו רפורמות גדולות בקרקעות. חוקי 1903 אפשרו לחוכרים לרכוש את האדמות בתשלומים ארוכים ובתנאים נוחים. בצפון, התעשייה בולטת בבולפסט, ופרוטסטנטים חששו ששלטון עצמי ימנע את הקשר הכלכלי עם אנגליה.
ב־1912, 1914 נידונה שוב הצעת שלטון הבית. בצפון הוקם כוח מתנדבים גדול, כ־100 אלף משויכי אלסטר, שהתארגנו להתנגד לכל ניסיון לנתק את הקשר עם בריטניה. ב־1914 עברה ההצעה בפרלמנט וקיבלה גושפנקא מלכותית, אך יישומה נדחה בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה רבים מאירים פרוטסטנטים וקתולים שירתו בצבאות הבריטיים.
בשנת 1800 אחים בריטיים ואירים התאחדו למדינה אחת. הבטיחו שכולם יקבלו זכויות שוות. הבטחה זו לא תמיד התקיימה.
למשל, הקתולים (אנשים ששייכים לזרם דתי מסוים) לא יכלו תמיד לשרת בתפקידים חשובים. דניאל או'קונל לחם כדי לשנות זאת. ב־1829 ניתנו להם זכויות טובות יותר. אבל עדיין היו עניים שלא הצליחו להיבחר לפרלמנט.
בשנים 1846, 1849 פרצה מחלה שמחסלת תפוחי אדמה. תפוח האדמה היה מזון חשוב. כשהיבול נחרב, אנשים רבים לא יכלו למצוא אוכל.
איכרים רבים גידלו רק תפוחי אדמה. זה הופך סכנה כשמחלה מגיעה. בנוסף, הרבה אדמות היו בבעלות בעלי אחוזות, ולא של המשפחות החיות עליהן. גם מדיניות הממשלה וחוקי המס הקשו על עזרה מהירה.
הרבה אנשים מתו מהרעב. רבים אחרים עזבו לאמריקה ולמדינות אחרות. האי האירים קטן מאוד לאחר מכן. אנשים שהיגרו הפכו לעתים קרובות לפעילים נגד השלטון הבריטי.
בחו"ל נוצרו קבוצות של אירים שרצו לשנות את המצב. קבוצות אלו נקראו "פניאנים" והן ניסו לארגן מרידות. ברוב המקרים הניסיונות נכשלו.
בסוף המאה ה־19 הופיעה תנועה שקראה לשלטון עצמי לאירלנד. זה נקרא "שלטון הבית" (ממשל עצמי). צ'ארלס פרנל הוביל את התנועה. הוא עבד גם על חוקים שעזרו לאיכרים לשלם פחות עבור השכרת אדמות.
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, הציע ראש הממשלה הבריטי לתת לאירלנד פרלמנט מקומי. בצפון, שם היו הרבה פרוטסטנטים (קבוצה דתית אחרת), חששו שזה יפגע בעבודתם ופרנסתם. אנשי הצפון התארגנו והכינו כוח מתנדבים כדי להתנגד.
ב־1914 החוק עבר בפרלמנט אבל יישומו נדחה בגלל מלחמת העולם הראשונה. בזמן המלחמה רבים מאירי שתי הדתות (קתולים ופרוטסטנטים) לחמו בצבא הבריטי.
תגובות גולשים