היסטוריה של גרמניה המזרחית

גרמניה המזרחית (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית) קיימה בין 1949 ל-1990. היא נוצרה מתוך אזור הכיבוש הסובייטי אחרי מלחמת העולם השנייה וכללה מדינות כמו ברנדנבורג, סקסוניה ותורינגיה. ברלין חולקה גם היא, ויצרה מובלעת מערבית בתוך השטח המזרחי.

בוועידות לאחר המלחמה הוחלט לחלק את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש. צרפת קיבלה אזור כיבוש נוסף בעקבות מחאותיה. מועצת השליטה של בעלות הברית לקחה על עצמה את סמכויות השלטון בגרמניה.

ועידת פוטסדאם חיזקה את חלוקת הארץ ואישרה את השלטון הצבאי הסובייטי (SMAD - Sowjetische Militäradministration in Deutschland), כלומר הנהגת השטח שבשליטת ברית המועצות.

הסובייטים פירקו מפעלים ושלחו חלק מהתעשייה לברה"מ כפיצויים. מפעלים שלא הוחרמו הולאמו על ידי השלטון.

השלטון הסובייטי החרים אדמות של נאצים ופושעי מלחמה. אדמות גדולות חולקו לחקלאים ו־500 אחוזות יונקרים הוסבו לחוות קולקטיביות (LPG - חוות משותפות).

הבדלים כלכליים ופוליטיים בין המערב לסובייטים הובילו להפרדה. המערב תמך בתוכנית מרשל; הסובייטים סירבו והקימו גושי כלכלה נפרדים. ב-1948 הונהגה רפורמת מטבע שהעמיקה את החלוקה והובילה למצור על ברלין. המצור הוסר בעקבות גשר אווירי במאי 1949.

בשטח הסובייטי הוקמו מפלגות אנטי-פשיסטיות. הלחץ של השלטון הוביל למיזוג בין הקומוניסטים לסוציאל-דמוקרטים וליצירת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, שהפכה לכוח השלטוני המרכזי. ולטר אולבריכט נבחר כמזכירה הכללי.

החוקה מ-1949 יצרה פרלמנט אבל בפועל המפלגה שלטה באמצעות החזית הלאומית. המשטרה החשאית השטאזי פיקחה על האזרחים.

הגירה המונית מזרח-מערב פגעה בכלכלה. ניסיון להפחית תנועה הביא לבניית מחסומים ולהגבלות מעבר.

בשנת 1953, אחרי העלאת מכסות הייצור, פרצה התקוממות עובדים. היא דוכאה בכוח ובמקרים רבים היו נפגעים. לאחריה הוענקה ריבונות מלאה ב-1954 והשלטון החזיר מפעלים לבעלות מזרח גרמנית.

במהלך שנות ה-50 וה-60 הוגברו מאמצי הקולקטיביזציה (חיבור חוות פרטיות לחקלאות משותפת). עד שנות ה-60 רוב האדמות נוהלו על ידי LPG (חוות משותפות) ו־VEB (מפעלי העם) הלאומיים.

בראשית שנות ה-60 נבנתה חומת ברלין כדי לעצור את ההגירה למערב. החומה סימנה חלוקה פיזית ורגשית בין גרמניות.

בשנות ה-60 הוכנסה שיטת NES שניסתה לשלב שיקולי רווחיות בתוך הכלכלה החברתית־קומוניסטית. היא נתנה יותר עצמאות ליחידות תעשייתיות, אך חלק מהרפורמות בוטלו לאחר כישלונות.

בשנות ה-70 הונקר קידם מדיניות שמרנית יותר, אך דגש נשמר על פיתוח תעשייתי ותמיכה בעובדים. ניתנו הטבות חברתיות כמו דיור, יולדות ופנסיות.

אולבריכט התנגד להפשרה עם המערב מאחר שחשש ליציבות המשטר. עם זאת, בהמשך גבר הלחץ לפתוח לדיאלוג.

הונקר (1971) אימץ גישה שמקבלת דטאנט ביחד עם נאמנות לברית המועצות. בין ההישגים: הסכמי ברלין והסכם בין שתי הגרמניות שפתחו דלת לכבוד מדיני והצטרפות לאו"ם ב-1973.

בשנות ה-70 נרשמה חזרה לזהות מזרחית־סוציאליסטית. למרות זאת, רבים שמרו על זהות גרמנית כללית והקשר עם המערב הלך והתחזק.

השלטון ניסה לבנות זהות חדשה הנפרדת מפרוסיה ומהעבר השמרני. חלק מסמלי העבר הוסרו או הוחלפו בגיבורים קומוניסטיים.

כל ניסיון לבקר את השלטון נתקל בדיכוי. האינטלקטואלים והספרות הוגבלו, אך הכנסייה הלותרנית נשארה מקום מסוים לביקורת.

הקונגרס ב-1981 חיזק את שמירת הקונספט הסוציאליסטי, שיפור הכלכלה וחיזוק החינוך המפלגתי.

ב-1976-77 עלייה במחירי הקפה גרמה למחסור חמור ולנסיונות תחליף לא מוצלחים. המשבר נפתר ב-1978 בהסכמים חדשים לאספקה.

בשנות ה-80 החוב החיצוני גדל מאוד. המדינה שקעה בהשוואת רמת חיים למערב וייבאה טכנולוגיה ומוצרים, מה שהעמיס על תקציב החוץ.

רפורמות גורבצ'וב ושינויים במזרח אירופה בשנות ה-80 פתחו את הגבולות. מהגרים והפגנות המוניות ב-1989 גרמו לנסיגת הנהגה ישנה. ב-9 בנובמבר 1989 נפתח הגבול ובאותו יום נפלה חומת ברלין. בשנים הבאות נערכו בחירות חופשיות, והמגעים לאיחוד הובילו להצטרפות למדינה המאוחדת ב-3 באוקטובר 1990.

גרמניה המזרחית הייתה מדינה בין 1949 ל-1990. היא נוצרה אחרי מלחמת העולם השנייה בתוך האזור שסיפקה ברית המועצות.

בפגישות אחרי המלחמה חלקו את גרמניה לאזורי כיבוש. ברלין גם היא חולקה.

החלטות הקצו אזורים לצבאות המנצחים.

הסכימו שהסובייטים ינהלו את אזורם (SMAD - השלטון הצבאי הסובייטי).

הסובייטים הוציאו מפעלים והשתמשו בהם כפיצוי על המלחמה.

אדמות גדולות חולקו לחקלאים. חלק מהחוות הפכו לחוות משותפות (קולקטיביות, LPG).

המערב והסובייטים התחרו. זה הוביל להפרדה בין שתי גרמניות ולמצור על ברלין.

מפלגה אחת שלטה ברוב הזמן: מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. השטאזי, המשטרה החשאית, הראתה על האזרחים.

התושבים עברו הלאמות ותוכניות תעשייה. רבים ברחו למערב.

הגבול נסגר כדי לעצור הגירה.

בשנת 1953 פועלים התמרמרו. השלטון דיכא את המרד.

בשנות ה-50 וה-60 רוב החקלאות והתעשייה הפכו משותפים וממשלתיים.

בניית חומה צמצמה את המעבר בין מזרח למערב.

הניסיון לשפר הכלכלה בעזרת יותר החלטות מקומיות נעשה בשנות ה-60.

ב-1970 המשטר רצה להראות שסוציאליזם דואג לעובדים ולמשפחה.

בסוף הונקר הורשה להידבר עם המערב. ב-1973 שתי הגרמניות הצטרפו לאו"ם.

למרות הבדלים, אנשים משני הצדדים החלו ליצור קשרים ונסיעות.

השלטון ניסה לשנות את ההיסטוריה ולהבליט גיבורים קומוניסטים.

מי שביקר את השלטון נתקל בקשיים. הכנסייה יכלה לזלזל מעט).

ב-1976-77 היה מחסור בקפה. מצאו תחליפים לא טעימים.

בשנות ה-80 המדינה חייבה הרבה כסף בגלל ייבוא.

בשנות ה-80 מדינות אחרות פתחו גבולות. בהפגנות 1989 השלטון נחלש. ב-9 בנובמבר 1989 נפתח הגבול וחומת ברלין נפלה. ב-3 באוקטובר 1990 מזרח גרמניה הצטרפה לגרמניה המאוחדת.