היהדות הקראית (קראות) היא זרם יהודי שאינו מכיר בסמכות הפרשנית של חז"ל. התורה שבכתב, כלומר המקרא, היא המקור העיקרי שלהם. "תורה שבעל פה" הוא שם לפרשנות הרבנית, והקראים דוחים אותה ככפופה לפרשנות עצמאית של הפרט.
מקובל לקשר את התנועה עם ענן בן דוד במאה ה-8. ענן ביקש לעמוד בראש הקהילה אחרי מותו של הריש גלותא, לא התקבל וכלאוהו השלטונות. במקום לנסות שוב על הכהונה, הוא ארגן תנועה שדגלה בקריאת המקרא לפי הפשט (הבנה פשוטה של הטקסט).
הקראים לעתים היו מחמירים יותר בריטואל מיהודים רבניים. למשל, הם פירשו את הפסוק "לא תבערו אש... ביום השבת" כפשוטו, ולכן אסרו כל קיום אש בשבת, ולא רק הבערתה.
יש דעות היסטוריות שמקשרות לקראת המאה ה-9 וה-10 עד כ-40% מהיהודים עם הקראים. היום שיעורם קטן יותר; הערכות מודרניות מדברות על כ-25,000 קראים בישראל וכ-10,000 בעולם.
בין המאות ה-9 ל-11 הייתה פעילות ספרותית וקראית ענפה. חכמים קראים כתבו פרשנות, דקדוק, ופילוסופיה. בתקופה זו התנועה זכתה למעמד חזק באזורים מסוימים ואף האיימה על היהדות הרבנית.
במאה ה-10 עבר מרכז הקראים לפרק זמן מירב השפעתו לירושלים. הקהילה הירושלמית, שנקראה אבלי ציון, דגלה בצום וסגפנות וקראה לעלייה המונית לארץ. בירושלים פעלו ישיבה ופעילות תרבותית שקיבצו תלמידים מארצות שונות.
הקראים נתקלו בעימותים עם הרבנים. רבי סעדיה גאון הנהיג תגובה מפורסמת נגד התנועה. בזמן הכיבוש הצלבני של 1099 הקהילה בירושלים נהרסה, ורק לאחר כיבוש צלאח א-דין בשנת 1187 שוקמה.
הקראים פעלו במרכזים רבים: פרס ועיראק, מצרים, סוריה, ספרד, ביזנטיון (ומאוחר יותר טורקיה), קרים ומזרח אירופה וצפון אפריקה. בכל מקום היו להם חכמים, ישיבות וקהילות שכתבו יצירות קראיות. בשפות שונות תורגמו כתבים קראיים לעברית ולעתים נכתבו בערבית באותיות עבריות.
בקרים ובקרים נוצרה קהילת קראים גדלה, שבה דיברו שפה טורקית מיוחדת, לשון קדר, בכתב עברי ואחר כך גם בלועזיים.
במצרים הייתה קהילה קראית חשובה מאות שנים. חלק גדול מהקראים המודרניים שמוצאם במצרים עלו לישראל בגלי העלייה של אמצע המאה ה-20. תרומתם התרבותית ניכרת; דמויות כמו דאוד חוסני וסופרים מקומיים פעלו בזירה המצרית.
בעקבות הקמת מדינת ישראל ועליית האנטישמיות במצרים, הקהילה ירדה משמעותית. היום אין כבר קראים במצרים.
מרבית הקראים בישראל הם יוצאי מצרים. שני גלי עלייה עיקריים היו בשנים 1948, 1950 ובשנים 1955, 1956. קהילות קראיות קיימות ברמלה, באר שבע, אשדוד, אופקים וביישובים נוספים; יש כ-11 בתי כנסת קראיים בארץ.
החוק בישראל לא הכיר תחילה בקראים כעדה נפרדת, והדבר יצר בעיות משפטיות. ב-1995 קבע בית המשפט העליון כי פסקי דין קראיים יחייבו בני זוג קראיים, וב-2014 אישר להמשיך להנפיק תעודות גירושין קראיות עד להסדרה חוקית.
קראים עברו תהליכי חילון ושילוב בחברה הישראלית. בשנים האחרונות הוקל חלקית קבלת רבניים לקראות, וכמה רבניים עברו לקראות. יחד עם זאת, חלק מהקהילות במזרח אירופה נחלשו בזמן השלטון הסובייטי.
הקראים ממשיכים לשמר מנהגים ייחודיים ולנהל חיים דתיים וקהילתיים, אך גם מתמודדים עם אתגרי ההכרה החוקית והחילון בחברה המודרנית.
קראים הם קבוצה יהודית שקוראת את התורה כמו שהיא כתובה. התורה שבכתב היא ספר התנ"ך. התורה שבעל פה היא ההסברים של הרבנים.
המנהיג הראשון המוכר הוא ענן בן דוד במאה ה-8. הוא לא קיבל את הבחירה של ראש הקהילה. לכן הקים קבוצה שקוראת את המקרא פשוט.
קראים פירשו לפעמים מצוות בקפדנות. לדוגמה, הם אסרו אש בשבת בגלל פסוק במקרא.
במאות ה-9 עד ה-11 היו חכמים קראים שכתבו ספרים. הם כתבו פרשנות, כללי לשון וסיפורים.
במאה ה-10 עבר מרכז הקראים לירושלים. הקהילה שם קראה לעצמה אבלי ציון. הם שמרו מסורת וצמו הרבה.
בשנת 1099 הרבה קהילות בארץ נפגעו בזמן הכיבוש הצלבני. אחר כך, בשנת 1187, צלאח א-דין עזר לשקם את הקהילה.
היו קראים במצרים, בעיראק, בפרס, בספרד ובקרים. בקרים דיברו שפה קראימית מיוחדת. בקהילות אלה היו בתי כנסת וחכמים.
הרבה קראים עלו לישראל ממצרים אחרי 1948 ו-1956. היום יש כ-25,000 קראים בישראל וכ-10,000 בעולם. יש קהילות בערים כמו רמלה, באר שבע ואשדוד.
בחוק בישראל היו בעיות בהכרה בקראים. ב-1995 בית המשפט קבע שפסקי הדין הקראיים יחולו על קראיים, וב-2014 אישרו להמשיך להוציא צווי גירושין קראיים.
רבים מהקראים חיים כחלק מהחברה הישראלית. חלקם שומרים מנהגים מיוחדים, וחלקם חיים בצורה פחות דתית.
תגובות גולשים