היסטוריה של רפובליקת אירלנד

ההיסטוריה של רפובליקת אירלנד מתחילה בקבלת החוקה מ-1937. החוקה שינתה את השם "מדינת אירלנד החופשית" ל-איירה (Éire) באירית ולאירלנד באנגלית. כיום זו מדינה עצמאית, חברה באו"ם ובאיחוד האירופי.

ב-29 בדצמבר 1937 נכנסה החוקה לתוקף אחרי משאל עם. החוקה יצרה מוסדות חדשים: הנשיא החליף את המושל הכללי, וה-Taoiseach (טאושך, ראש ממשלה) הוא ראש הממשלה. המועצה המבצעת קיבלה את השם "ממשלה". למרות השינויים, המלך הבריטי המשיך לשמש ראש המדינה בענייני חוץ, בעוד שהנשיא היה ראש המדינה בעניינים פנימיים.

כשפרצה המלחמה הכריז הדאיל (Dáil, בית המחוקקים) שרוב האירים תומכים בנייטרליות. ראש הממשלה דה ואלירה סירב לתת לבעלות הברית שימוש בנמלים, למרות בקשות בריטיות ואמריקניות. אירלנד שמרה רשמית על נייטרליות, אך שיתפה פעולה במודיעין עם בעלות הברית. דיווחי מזג אוויר, תצפיות על צוללות ודיווחים על פעילות ה-IRA (ארגון גרילה אירי) הועברו לבעלות הברית.

המלחמה פגעה בכלכלת אירלנד. הייתה מחסור במוצרים. ב-1947 נכללה אירלנד ברשימת מקבלי סיוע בתוכנית מרשל האמריקנית.

ב-1948 נבחרה ממשלה חדשה בראשות ג'ון קוסטלו, וב-1 באפריל 1949 חוקק חוק שהכריז על הקמת רפובליקה. סמכויות המלך הועברו לנשיא, ואירלנד פרשה מחבר העמים הבריטי. בריטניה החזירה תגובה בחקיקה שקבעה כי צפון אירלנד נותרת חלק מהממלכה המאוחדת.

בין 1948 ל-1959 החליפו קוסטלו ודה ואלירה זה את זה בתפקיד ראש הממשלה. ב-14 בדצמבר 1955 התקבלה אירלנד לאו"ם. דה ואלירה חזר לראשות הממשלה ב-1957, אך פרש ב-1959 כדי להיות נשיא.

שון למאס הוחלף לראש ממשלה ב-1959. הוא פתח את הכלכלה, הוריד חסמים לייבוא והציע הטבות לחברות זרות. כך גדל התוצר הלאומי בממוצע. בשנות ה-60 הוקם שידור טלוויזיה ממלכתי RTÉ, וביקורו של הנשיא קנדי ב-1963 חיזק קשרים עם ארה"ב. החינוך התיכון הפך לחובה חינם ב-1966.

למאס ניסה לשפר את היחסים עם צפון אירלנד, אך אירועים סביב ציון מרידת חג הפסחא ב-1966 הקשו על הפיוס.

ג'ק לינץ' התמנה לראש ממשלה ב-1966. ב-1969 פרצו בצפון אירלנד עימותים אלימים שנקראו "הצרות". לינץ' דגש על מניעת התפשטות האלימות לשטחה של הרפובליקה. פרשיות של הברחת נשק גרמו למשברים פוליטיים בממשלתו.

ב-1973 הצטרפה אירלנד לשוק האירופי המשותף (החל את הדרך לאיחוד האירופי). הפעם הבאה בה פיאנה פול חזרה לשלטון הייתה ב-1977, אך הצלחתה נחלשה עד התפטרותו של לינץ' ב-1979.

מאמציהם של ראשי הממשלה שכוונו לאיחוד בדרכי שלום המשיכו. בשנות ה-80 נחתם ב-1985 ההסכם האנגלו-אירי, שהקים מנגנון התייעצות בין בריטניה לאירלנד בנושאי צפון אירלנד. למרות ההסכם, האלימות בצפון נמשכה שנים רבות. רק בשנים מאוחרות יותר, עם עליית טוני בלייר בבריטניה ובמסגרת משאים ומתנים ארוכים, החל תהליך לפתרון הקונפליקט.

בסוף המאה ה-20 אירלנד עבר שינויים חברתיים וכלכליים גדולים. הכנסייה הקתולית פחתה בתפקיד הציבורי. בשנות ה-90 פרחה הכלכלה וזכתה לכינוי "הנמר הקלטי". סעיפים בחוקה ששיקפו טענות לגבי צפון אירלנד שונו ב-1999, והסכמות כמו הסכם יום שישי הטוב שיפרו את היחסים באזור.

ההיסטוריה של אירלנד מתחילה בחוקה מ-1937. מאז שמה של המדינה הוא איירה או אירלנד. זוהי מדינה חופשית וחברה באו"ם ובאיחוד האירופי.

ב-1937 הוחלפה השלטון ויצרו נשיא במקום מושל כללי. ראש הממשלה נקרא Taoiseach (טאושך, ראש הממשלה). חלק מהעניינים הבינלאומיים עדיין נשארו בידי המלך הבריטי.

במלחמה הכריז בית המחוקקים (הדאיל) שנישארים נייטרליים. נייטרלי פירושו שאינם לוחמים לצד אחד. אירלנד שמרה על נייטרליות אך נתנה מידע בעלויות הברית.

ב-1949 הכריזה אירלנד על עצמאות מלאה והפכה לרפובליקה. זה שינה את מעמד המלך והעצים את תפקיד הנשיא.

בשנות ה-50 וה-60 הוקטן המסחר המוגבל ונפתחו הזדמנויות לחברות זרות. ב-1955 אירלנד הצטרפה לאו"ם. בשנות ה-60 הוקמה הטלוויזיה הציבורית RTÉ. חינוך תיכון הפך חינם ב-1966.

ב-1969 פרצו עימותים בצפון אירלנד. קוראים להם "הצרות". זה פגע בקשרים באזור. מאמצים לשלום נמשכו שנים.

ב-1973 אירלנד הצטרפה לשוק האירופי המשותף. ב-1985 הוסכם על שיתוף פעולה עם בריטניה בנושא צפון אירלנד. בשנות ה-90 הכלכלה גדלה במהירות, וקראו לאירלנד "הנמר הקלטי". שינויים בחוקה ובאווירה הביאו לשיפור ביחסים עם צפון אירלנד ולשלום יחסי.