המאסף

המאסף היה כתב עת של אנשי תנועת ההשכלה היהודית בסוף המאה ה-18 בגרמניה. דור המאספים נקרא על שמו.

ב־1782 הוקמה בקניגסברג חברת דורשי לשון עבר, שמטרתה להפיץ השכלה יהודית ולהרחיב את השימוש בעברית. בראש החברה עמדו יצחק אייכל, מנחם מנדל ברסלוי והאחים שמעון וזנוויל פרידלנדר. ב־1783 הוציאו המייסדים חוברת בשם נחל הבשור ובה הודיעו על תחילת העלון.

המאסף החל לצאת כסדרת חוברות ב־1784. בשנים 1784, 1786 הוא הופץ בקניגסברג פעם בחודש. העורך היה יצחק אייכל. התוכן כלל ביוגרפיות של חכמי ישראל, ביאורים למקרא, שירים בעברית ותרגומים משירים גרמניים, וגם מאמרים ביקורתיים על הנהגה רבנית וספרים חדשים. עם הזמן נוספה גם לה קטגוריית תכנים בגרמנית.

ב־1786 עבר אייכל לברלין, מרכז ההשכלה היהודית. לאחר הפסקה קצרה החברה התמזגה עם משכילי ברלין והמאסף יצא שוב בשנים 1788, 1790 בדפוס חינוך נערים. העריכה עברה ליואל ברי"ל ולהלן אהרן האלה-וולפסון, והיקף העלון גדל לכ־400 עמודים בשנה.

מ־1790 החלו קשיים כספיים וההוצאה נחלשה. ב־1791 פסקה הפרסומים, וחזרה לתדירות נמוכה בברסלאו בין 1794, 1797. בסוף שנות התשעים ההשכלה הברלינית עברה משבר: רבים מהמשכילים נעשו ביקורתיים יותר ואף התנצרו. המאסף נטה לעמדות קיצוניות ופרובוקטיביות, והדפסתו נפסקה סופית ב־1797. ניסיון של שלום הכהן להחיותו ב־1809 הצליח לכמה שנים; ניסיון נוסף ב־1829 הניב כרך אחד בלבד.

התוכן הושפע משני מקורות מרכזיים: הספרות העברית הקלאסית, ובמיוחד המקרא והכתיבה של ימי הביניים (כמו הרמב"ם), ובמקביל מהרעיונות של הנאורות האירופית (Aufklärung), כלומר רעיונות של מדע ושכל. העורכים התמקדו בכתיבה בעברית והרחבת השפה לשימושים חדשים באמנות, מדע והבעת רעיונות.

המאסף הציג ז'אנרים מגוונים: ביוגרפיות, פירושים למקרא, שירה ותרגומים של יצירות אירופאיות, וגם מאמרי חברה וביקורת ספרותית.

בדורו המאסף זכה להערכה וגעגועים, וחלק מהמשכילים ניסו להוציאו שוב. מאוחר יותר הוטחה בו ביקורת: נטען שרמתו הספרותית לא גבוהה, שהוא כמעט לא התייחס לאירועים חשובים כמו המהפכה הצרפתית, וכי רבים מהכותבים היו דמויות בינוניות.

מאמצע המאה ה־20 שונתה ההערכה. חוקרים ראו את המאסף כמפעל ראשוני חשוב לתחיית העברית הספרותית ולבניית אליטה אינטלקטואלית מודרנית. הוא שימש במה לפרסום דעות משכילים ולפיתוח ז'אנרים חדשים בספרות העברית. בין מי שפרסמו בו היו אייכל, וולפסון, ברי"ל, נפתלי הרץ וייזל ושלום הכהן.

המאסף היה כתב עת יהודי בגרמניה בסוף המאה ה־18. תנועת ההשכלה הייתה קבוצה שרצתה ללמד חשיבה ושכל.

בקניגסברג ב־1782 קמה חברה של משכילים צעירים. הם רצו להפיץ השכלה ולהחיות את העברית. ב־1783 יצא אצלם חוברת בשם נחל הבשור.

העלון החל לצאת ב־1784. הוא יצא בחודשים הראשונים פעם בחודש. יצחק אייכל ערך אותו. בו פורסמו סיפורים על חכמים, הסברים למקרא, שירים בעברית ותרגומים משירים גרמניים.

ב־1786 עבר אייכל לברלין. אחרי עצירה קצרה המאסף חזר להופיע בשנים 1788, 1790. אחר כך הגיעו קשיים כספיים. ב־1797 הפסקה להדפיס אותו. שלום הכהן ניסה לחדש אותו ב־1809, וזה הופיע עוד כמה שנים. ב־1829 יצא רק כרך אחד.

הכותבים קיבלו השראה מהמקרא ומהספרים של ימי הביניים, וגם מרעיונות הנאורות. נאורות זה רעיונות של מדע והיגיון. המאסף רצה שהעברית תהפוך לשפה של ספרות, אמנות ומדע.

אנשים צעירים של ההשכלה אהבו את המאסף. אחר כך רבים ביקרו אותו וטענו שהוא לא היה מספיק חזק ספרותית. במאה ה־20 חוקרים העריכו אותו מחדש. הם ראו בו תחילתו של חידוש העברית הספרותית.

בין מי שכתבו בו היו יצחק אייכל, נפתלי הרץ וייזל ושלום הכהן.