המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית

התקופה הרומנטית בשמה המפורש כיסתה את המאה ה-19. היא באה אחרי הסגנון הקלאסי, שהדגיש שלמות צורנית ומסגרות נוקשות. ברומנטיקה המלחינים רצו להניח לרגש לפרוץ ולשבור קונבנציות ישנות.

המהפכה הרגשית החלה סביב 1800 והשפיעה על כל תחומי האמנות. חלק מבעלי הדעה ראו ברומנטיקה המשך של המאה הקודמת; אחרים ראו בה פרק חדש. בשני המובנים נוצרה תקופה שמשכה אמנים, פילוסופים ופוליטיקאים.

הרומנטיקה התפלגה לשני כיוונים. חלק מהמלחינים רצו להגדיל את הממדים: תזמורות ענקיות, מקהלות גדולות ויצירות ארוכות. אלה כתבו גם מוזיקה תוכניתית, מוזיקה שמנסה לתאר סיפור או רעיון, כמו הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז. דוגמה למלחינים שמילאו תפקיד מעבר בין הקלאסיקה לרומנטיקה הם בטהובן וצ'ייקובסקי.

כיוון אחר בחר בפורום קטן ואינטימי. זה כלל מוזיקה קאמרית, הרכבים של כמה נגנים בלבד, ושירים אמנותיים (ליד, Lied), וכן מיניאטורות לפסנתר כגון נוקטורן ובלדה. שומאן, שופן ומנדלסון בלטו בגישה האישית הזו. שומאן גם כתב מחזורי שירים ויצירות פסנתר קצרות כמו "קרנבל".

ברומנטיקה המוזיקה קיבלה מקום מרכזי באמנויות השונות. רבים ראו במוזיקה אמצעי להביע רגשות בצורה עמוקה יותר ממילים. יש שהחשיבו אותה כחוויה מיסטית, שיכולה לחרוג ממגבלות השפה והצורה.

היו שמרנים שהיצמדו לצורות מסורתיות, כדוגמת ברהמס וסמוכים אל מסורת שוברט. מולם עמדו החדשנים, כמו ברליוז, וגנר וליסט, שביטלו קודים מוזיקליים כדי להעצים ביטוי אישי. החדשנים שידרגו תזמור והרמוניה ושהו הרבה על מוזיקה תוכניתית. שומאן עמד לעתים באמצע: חיבר גם ליצירות קלאסיות וגם הוסיף רבדים רגשיים ופיתוחים כמו "מלודיה בלתי-נגמרת".
הניגוד בין וגנר לורדי ממחיש זאת: וגנר פעל כאינדיבידואל שמאתגר את המוסכמות, ואילו ורדי שמר על הקשר לקהל ולמסורת.

באיטליה הוביל הוורדי שינוי מזרם ה"בל-קאנטו" הריכוזי בקול לעבר אופרה שמשלבת דרמה וקול. בסוף המאה צמח הווריזמו ("אמיתיות"), ששם דגש על דרמה רגשית ותיאטרלית. פוצ'יני הוא דוגמה חשובה לסגנון זה. בצרפת פרחה ה"גראנד אופרה" עם סצנות מרשימות וריקודים, ואופנבך כתב אופרטות קלילות וקומיות.

הבלט הרומנטי פרח במאה ה-19. הופיעו סמלים שמקושרים עד היום לבלט: ריקוד על קצות האצבעות (פואה), חצאית טוטו ואשליות של ריחוף. בוהרות הבלט של התקופה, כמו מארי טליוני, הביאו לדמות הבלרינה האגדית.

במאה ה-19 עלתה הווירטואוזיות, כישרון טכני יוצא דופן בנגינה. התפתחות הכלים והתעקשות על הופעה אישית הגבירה את ההדגמות הטכניות. לעתים זה הפך למופע ראווה. בין הווירטואוזים החשובים היו ניקולו פגניני בכינור ופרנץ ליסט בפסנתר; שופן הוסיף וירטואוזיות מלודית ועדינה המתאימה לסלונים.

הרומנטיקה חיזקה רגשות לאומיים. מלחינים החלו לשלב בקטעים מוטיבים עממיים מתוך מסורות מקומיות. דוגמאות בולטות: מוסורגסקי ורמז רוסי, דבוז'אק וצ'כיה, שופן ופולין, סיבליוס ופינלנד. המרכיבים הלאומיים הפכו לכלי בעיצוב זהות מוזיקלית.

בסוף המאה ה-19 ובעשור הראשון של המאה ה-20 הופיע הזרם הפוסט-רומנטי. משורשי וגנר נולדו דמויות כמו גוסטב מאהלר, ריכרד שטראוס ואנטון ברוקנר. הם דחפו את השפה ההרמונית למגבלות חדשות, הגדילו את הפורומים והיצירות, והגבירו את העומס הרגשי וההתזמור המרהיב.

התקופה הרומנטית היתה במאה ה-19. המלחינים רצו להביע רגשות חזקים.

לפני הרומנטיקה היתה תקופה קלאסית. הקלאסיקה אהבה סדר וצורה. הרומנטיקה חיפשה חופש ורגש.

יש שתי דרכים לבטא רגש במוזיקה. אחת גדולה ומרשימה עם הרבה נגנים. אחת קטנה ואישית עם כמה נגנים ושירים. שופן ושומאן כתבו מוסיקה קטנה ואינטימית. בטהובן וצ'ייקובסקי חיברו גם יצירות גדולות.

רבים ראו שהמוזיקה יכולה לבטא דברים שמילים לא יכולות.

חלק מהמלחינים רצו לשמור על כללים. אחרים רצו לשבור אותם. וגנר וליסט ניסו דברים חדשים. ברהמס נשאר יותר שמרני.

ורדי שינה את האופרה. הוא שילב שירה עם דרמה חזקה. מאוחר יותר הגיע סגנון הווריזמו שמחפש אמינות רגשית. פוצ'יני הוא דוגמה מפורסמת.

הבלט הפך לפופולרי. ראינו ריקוד על קצות האצבעות, חצאית טוטו ואישה שנראית כמו יצור חלומי.

ווירטואוזיות זו מיומנות נהדרת בנגינה. פגניני בכינור וליסט בפסנתר היו מפורסמים בכך.

מלחינים שאבו מוטיבים משירי עם. זה נתן למוזיקה טעם של ארץ מסוימת. דבוז'אק וסמטנה השתמשו במוטיבים של ארצותיהם.

בסוף התקופה הופיעו מלחינים כמו מאהלר ור. שטראוס. הם כתבו יצירות גדולות ורגשיות מאוד.