ה"מלחמה על המים" או "הקרב על המים" הייתה סדרת עימותים בין ישראל לשכנותיה, בעיקר לסוריה, בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20. הוויכוח עסק בניצול מקורות מעיינות ונהרות שמזינים את נהר הירדן ואת המוביל הארצי, פרויקט של ישראל להעביר מים מהכנרת אל המרכז והנגב.
נהר הירדן נוצר מאיחוד שלושה נחלים: החצבני (מלבנון), הבניאס (אז בסוריה) והדן (מישראל וסוריה). הם מתאחדים באזור כפר בלום שבעמק החולה. לפני 1967 החזיק הצבא הסורי מוצבים על הגדה המזרחית ליד הירדן, ופעל נגד צה"ל והיישובים בסמוך לגבול.
בשנת 1949 נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב. הסכמה זו יצרה אזורים מפורזים (ללא כוחות צבא). סוריה וישראל שונותו על פירוש ההסכמים: ישראל רצתה שפיתון קו השבת יהיה לפי הקו הבין־לאומי, וסוריה ראתה את המצב כמשמר של הקיים. עד 1967 חיו לאורך הגבול כ־25 אלף ישראלים ב־35 יישובים.
הוועד לתכנון המים הארצי ותכניות מוקדמות ביקשו לנצל את מי הירדן לטובת חקלאות ולמוביל הארצי (מערכת צינורות ותעלות להשבת מים לדרום). ב־1953 החלו עבודות ההטיה, אך סוריה התנגדה והן הופסקו בעקבות ירי ולחץ בין־לאומי.
ב־1953 שלח הנשיא האמריקני אייזנהאואר את אריק ג'ונסטון כדי לנסות לפצל מכסות מים. לפי תוכנית ג'ונסטון קיבלה ישראל כ־38% ממכסות הנהרות. הוועדה הטכנית קיבלה את התוכנית, אבל הליגה הערבית דחתה אותה מטעמי הכרה בישראל.
ירדן החלה לפתח תעלת השקיה על הירמוך ב־1958 בסיוע אמריקני. ישראל, נתמכת חלקית על ידי ארה"ב, המשיכה בתכנון להטות מים לדרום, גם אם הערבים לא ישתפו פעולה.
סוריה התנגדתה בתוקף להטיות הישראליות. היא טענה שפעולות כאלה פוגעות בזכויות הערבים ובמצב הביטחוני בגולן.
העימותים נמשכו כ־15 שנים ובאו לידי ביטוי בארבע גזרות מרכזיות.
הסורים הקימו מוצבים ליד חופי הכנרת. הם הפריעו לדייג הישראלי וירי בין הצדדים הפך תכוף. ישראל ערכה פעולות תגמול שנתפסו כפעולות צבאיות נקודתיות, כמו מבצע עלי זית ומבצע סנונית.
ישראל ייבשה חלקים מאגם החולה כדי להרוויח אדמות חקלאיות ולהקטין אידוי מים. הסורים ירו לעבר עבודות הייבוש, והיו עימותים שבהם נפגעו אנשים. המהלך הועלה לנושא במועצת הביטחון של האו"ם, ובסופו של דבר העבודות הושלמו ב־1957, למרות הפרעות והירי.
תוכנית ישראלית התכוונה להסיט את מי הנהרות הדרומיים דרומה בתעלת הטיה אל מאגרי מים ולמוביל הארצי (הסבר: מוביל המים הארצי הוא פרויקט להעברת מים מהכנרת אל אזורי המרכז והנגב). העבודות החלו ב־1953 אך הופסקו לאחר החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. נאלצו להשאיר תעלה חלקית וסכרי מים בשטח מדרום למרחב המפורז.
בכינוס הליגה הערבית ב־1964 נתקבלה החלטה להטות את החצבני והבניאס, שני מקורות של הירדן, כדי לפגוע בכמות המים שישראל תקבל במוביל הארצי. התוכנית כללה סכר בירמוך (בירדן) וחיבור הבניאס אל הירמוך. סוריה התחילה בעבודות הטיה, ולבנון הצטרפה תחילה אך נסוגה מאוחר יותר.
העבודות הסוריות הובילו להתגוששויות. ישראל הזהירה, אספה מודיעין מקומי והתקיפה ציוד סורי. ב־14 ביולי 1966 חיל האוויר הישראלי השמיד ציוד מכני ועבודות חפירה סוריות. זה היה ניסיון סופי של סוריה להטות את המקורות. לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 עברו רוב מקורות הירדן לשליטה ישראלית.
היום נותרו סימנים לעבודות ההטיה באזורי הגולן והכנרת, כולל קטעי תעלה שנותרו לא גמורים.
ה"מלחמה על המים" הייתה סדרת עימותים בין ישראל לשכנותיה בשנות ה־50 וה־60 על מי נהר הירדן. המחלוקת הייתה על מי ישתמש במים ומה יעשה בהם.
נהר הירדן נוצר משלושה נחלים: החצבני (מלבנון), הבניאס (אז מסוריה) והדן (מישראל). הם נפגשים בעמק החולה וממשיכים לכנרת.
ב־1949 נחתמו הסכמי שביתת נשק. חלקים מהגבול הפכו לאזור מפורז, בלי צבא. לכל צד הייתה פרשנות שונה להסכמים.
ישראל תכננה להוביל מים מהכנרת דרומה במערכת שנקראת המוביל הארצי. ארצות אחרות ניסו לעזור לחלק את המים בתוכנית ג'ונסטון. חלק מהמדינות הערביות סירבו.
היו הפרעות ליד חופי הכנרת. דייגים וחקלאים נתקלו בבעיות בגלל הירי והמתיחות. ישראל ייבשה חלק מאגם החולה כדי להקטין אידוי ולהשיג אדמות חקלאיות. בעבודות האלה היו הפרעות ופגיעות באנשים.
ב־1964 החליטה הליגה הערבית לנסות להטות שני נחלים (החצבני והבניאס) כדי לפגוע בכמות המים שמגיעה לישראל. סוריה החלה בעבודות. ישראל תקפה ציוד מכני וסיימה את ניסיון ההטיה בסוף.
אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967 נשלטו רוב מקורות הירדן על ידי ישראל. עדיין אפשר לראות במקום קטעי תעלות ועבודות שלא הושלמו.
תגובות גולשים