המערה הכחולה

המערה הכחולה (Grotta Azzurra) היא מערה קרסטית, כלומר מערה שנוצרה בסלעי האיים על ידי מים. היא נמצאת על קו המים בחופי האי קאפרי, מול נאפולי. הכניסה אפשרית רק מהים, דרך קשת אבן צרה שגובהה יכול להיות פחות ממטר.

אור השמש שעובר דרך המים יוצר אפקט של הילה כחולה שמאירה את חלל המערה. המערה משתרעת כ-60 מטרים באורך, רוחבה כ-30 מטרים, וגובה תקרתה עד כ-15 מטר מעל פני הים. החלל דומה לאולם גדול ובעל אקוסטיקה ברורה.

בזמנים של שפל רוחבו של פתח הכניסה הוא כ־2 מטר וגובהו כ־1 מטר. בשעות הגאות או בזמן סערה הכניסה אינה בטוחה. המבקרים נכנסים בסירות משוטים קטנות של כארבעה אנשים. במהלך המעבר יש לשכב בתחתית הסירה כדי למנוע פגיעה בראש. הספן מושך את הסירה בעזרת שרשרת מתכת המחוברת לדפנות המערה. הרחצה בתוך המערה אסורה.

הצבע הכחול החזק נובע משילוב של עומק, צלילות המים וצורת הפתחים. באי קאפרי האור נכנס משני מקורות: מהפתח הצר של כניסת הסירה ומפתח גדול מתחת לפני המים. המים מסננים את הקרניים האדומות, וכך רק האור הכחול מאיר את החלל. פריטים במים נראים כסופים בגלל בועות זעירות, ומי שמכניס את ידם למים יראה ברק כחול.

בין השנים 27, 37 לספירה השתמש הקיסר הרומי טיבריוס במערה כבריכה פרטית. נמצאו במערה פסלי אלי ים; שלושה פסלים התגלו ב־1964 ומוצגים במוזאון באנקאפרי. בשנת 2009 נתגלו שבעה בסיסי פסלים בקרקעית, מה שמרמז על פסלים נוספים שאבדו.

פליניוס הזקן תאר במאה הראשונה פסל של טריטון שניגן בקונכייה. פסל שנמצא במערה ללא הזרועות מתאים לתיאורו, ולכן הארכאולוגים סבורים שמדובר באותם פסלים.

בימי הביניים נמנעו תושבים מביקור במערה, והעבירו עליה סיפורים על רוחות רעות. הגישה הציבורית נפסקה עד שנת 1826, אז הגיעו אליה הסופר אוגוסט קופיש והצייר ארנסט פריז, והציגו אותה לקהל.

קופיש תיאר את המערה בספר משנת 1838, והם שימשו השראה לאמנים, לסופרים ולכוריאוגרפים. בורנונביל הקים שם מערכה בבאלט שלו ב־1842. מארק טוויין ביקר במערה ב־1867 ותיאר את החוויה שלו. בסוף המאה ה־19 בנה לודוויג השני את "מערת ונוס" בלינדרוף, שחיקתה את אפקט התאורה הכחולה בעזרת נורות וציפוי זכוכית.

המערה הכחולה נמצאת על חוף האי קאפרי באיטליה. היא מערה שנוצרה בסלע על ידי מים. הכניסה אפשרית רק בסירה.

אור השמש עובר דרך פתח קטן ומתחת למים. המים מסננים את האור והמערה נראית בכחול זוהר. היא גדולה: בערך 60 מטרים אורך ו־15 מטר גובה.

רוחב הפתח קטן והגובה נמוך בזמן שפל. בסירות קטנות נכנסים אנשים וצריכים לשכב כדי שלא יגעו בסלע. אסור לשחות במערה.

המים חוטפים את האור האדום. נשאר רק האור הכחול. חפצים מתחת למים נראים כסופים ומבריקים.

לפני הרבה שנים, הקיסר טיבריוס השתמש במערה כבריכה פרטית. נמצאו שם פסלים ישנים של אלי ים. ב־1826 גילו את המערה מחדש סופר וצייר מקומיים.

האור והצבע של המערה עוררו אמנים וסופרים. בנות ושרים השתמשו ברעיון הזה בעבודותיהם. גם בארמון בלינדרוף בנו חדר שדמה לצבע הכחול של המערה.