המרד הגדול

המרד הגדול (66, 73 לספירה) היה המרד הראשי של יהודי ארץ-ישראל נגד השלטון הרומי. המרד פרץ בעקבות שילוב של אלימות רומית, מתחים אתניים בין יהודים לסורים ויוונים, ומשברים פנימיים בתוך החברה היהודית. גורמים נוספים היו ייאוש ממותו של המלך אגריפס הראשון ושסעים בין קבוצות דתיות ופוליטיות כמו הפרושים (קבוצה דתית ששמרה על מסורת ההלכה שבעל-פה), הצדוקים (אצולה וכהונה), האיסיים (קבוצות פרישות) והסיקריים/קנאים (קבוצה קיצונית שפעלה נגד שלטון בני אדם).

המרד הגדול היה מרד יהודי נגד רומא בין השנים 66 ל-73. רומא היתה אימפריה רחבה. הרבה יהודים כעסו על מעשי הנציבים הרומיים, על עושק ועל ויכוח בתוך העם. בעיריות מעורבות היו עימותים בין יהודים לנוצרים יוונים וסורים, וזה החמיר את המצב.

רומא שלטה בארץ. היו קבוצות יהודיות שונות: פרושים (צדיקים ששמרו הלכות), צדוקים (כהנים ועשירים), וסיקריים (קנאים שנלחמו ברומא). היו גם מאבקים בין עניים לעשירים.

נציב רומי בשם פלורוס ניסה לגזול כספים מהמקדש וגרם למהומות. אלה האירועים שהציתו את המרד.

מפקדים יהודיים כבשו חלקים בירושלים. העיר היתה מפולגת. היו קבוצות שונות שנלחמו ביניהן.

הרומאים שלחו מפקד חזק, אספסיאנוס, ואחר כך בנו טיטוס. הרומאים כיבו את הערים בהדרגה. בשנת 70 נכבשה ירושלים, והמקדש נחרב. הרבה אנשים נהרגו או נמכרו לעבדות. הסיפור על המרד מסופר בעיקר על ידי יוסף בן מתתיהו, שהיה עד לאירועים.

אחרי נפילת ירושלים נשארו כמה מעוזים. האחרון שבהם היה מצדה, מקום מבוצר במדבר. בשנת 73/74 נפל גם מצדה, וסיום המרד הגיע.

לאחר המרד רבים איבדו את ביתם. בית המקדש כבר לא היה קיים, והמנהיגות הדתית עברה למקומות אחרים, כמו יבנה. הרומאים הטילו מס מיוחד על יהודים. הכתיבה והזכרון של האירועים נשמרים בעיקר בכתבי יוסף בן מתתיהו.