הנאום הסודי

הנאום "על פולחן האישיות והשלכותיו" (ברוסית: О культе личности и его последствиях), שנקרא גם "הנאום הסודי", נשא ניקיטה חרושצ'צ'וב בליל 24, 25 בפברואר 1956 בפני מושב סגור של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. בנאום הוקיע חרושצ'צ'וב את פולחן האישיות של יוסיף סטלין, כלומר את ההערצה המוגזמת והבלעדית למנהיג, ואת פשעיו, עריצותו והטיהורים בתקופת שלטונו. הנאום הודלף למערב על ידי המוסד הישראלי אחרי שקיבל אותו מהעיתונאי היהודי-פולני ויקטור גרייבסקי.

חרושצ'צ'וב קרא להפסיק את פולחן האישיות והשתמש בציטוטים ממקורות המרקסיזם-לניניזם ומכתבי לנין כדי להראות שסטלין חרג מהרעיון הקולקטיבי של המפלגה. הוא סיפר על דיכוי בולשביקים ותיקים: מתוך 1,966 צירי כינוס ה-17, 1,108 הוגדרו כמבעלי דעות נגד מהפכה, 848 הוצאו להורג, ורבים מחברי הוועידה המרכזית הוכרזו "אויבי הציבור". הוא גם תיאר זיופים במשפטים, שימוש במונח "אויב הציבור" נגד מבקרים והגברת הרדיפות על ידי שירותי הביטחון (ה-NKVD, המשטרה הסודית של התקופה).

חרושצ'צ'וב ביקר את ההגזמה בתפקידו של סטלין בניצחון במלחמת העולם השנייה. הוא הזכיר גירוש עמים (כמו ב"מבצע עדשה"), את פרשת משפט הרופאים ואת פרשות הטרור והמשפטים הפוליטיים שהוכיחו את אכזריות המשטר. הוא ציין גם את התופעה של שירים, שמות ערים ופרסים שהורכבו כדי להשוות את המדינה עם דמותו של סטלין.

הנאום נמשך כארבע שעות וכלל כ-26,000 מילים. הדיון נערך במושב סגור, ונציגים זרים הוצאו מהאולם, כך שבפנים היו כ-1,400 נציגים סובייטיים. קטעים מהנאום הובילו להלם ותגובות קשות בקרב המאזינים; חלקם התעלפו, ואחרים חוו דיכאון קיצוני. בתוך השבועות שלאחר מכן דווח על שתי התאבדויות שנקשרו להשפעת הנאום.

המסמך הופץ לאחר מכן באופן מבוקר על ידי המפלגה, אך גם הודלף החוצה. ה-Mossad קיבל עותק מויקטור גרייבסקי, צילם אותו בשגרירות ישראל בוורשה והעבירו למערב. הניו יורק טיימס פירסם את הטקסט במלואו, והפרסום עורר זעזוע עולמי והחל להחליש את הלגיטימיות של השלטון הסובייטי מחוץ לברית המועצות. ארצות הברית ניסתה להעביר את תוכן הנאום לאזרחי הגוש הסובייטי באמצעים שונים, כולל שידורים וחוברות מתחת לאדמות. נוסח רשמי בברית המועצות הודפס רק ב-1989.

מיכאיל גורבצ'וב אמר ששמיעת הנאום הצעירה זרעה בו רצון לשנות את הסטליניזם. בהמשך הוא הנהיג את הגלאסנוסט ("פתיחות") והפרסטרויקה ("בנייה מחדש"), מדיניות שהובילה לשחרור ולדמוקרטיזציה במזרח אירופה ולסיום פרקטי של המלחמה הקרה.

הדעות לגבי מניעיו של חרושצ'צ'וב חלוקות. במערב ראו את הנאום כמעשה אמיץ שמטרתו להוקיע פשעים. חוקרים אחרים מצביעים על מסמכים בארכיון שמראים כי חרושצ'צ'וב עצמו קיבל חלק ברדיפות בשנות ה-30, וביקש ב־1938 להרוג או לעצור אלפי אנשים. משמעות הדבר היא שאולי הנאום נועד גם לעטות עליו דימוי נקי יותר ולחזק את מעמדו.

גם אחרי הנאום המשיך חרושצ'צ'וב לפעול באופן כוחני: הוא שלח טנקים לדכא את המרד ההונגרי באוקטובר 1956, וכמעט נקלע לעימות חמור עם ארצות הברית במשבר הטילים בקובה ב-1962.

הנאום "על פולחן האישיות והשלכותיו" נשא ניקיטה חרושצ'צ'וב בלילה שבין 24 ל־25 בפברואר 1956. קוראים לו גם "הנאום הסודי". נאום זה האשים את יוסיף סטלין בעוולות ובפגיעה באנשים רבים.

חרושצ'צ'וב דיבר נגד "פולחן האישיות". זאת המילה למצב שבו אנשים מעריצים מנהיג בצורה מוגזמת. הוא אמר שסטלין פעל נגד חברי המפלגה וטיהר אותם, כלומר פלט ובעט אנשים ממקומותיהם ואף הרג רבים. מתוך 1,966 צירים בכינוס ה-17, 848 הוצאו להורג.

הוא גם דיבר על גירושים של עמים, על משפטים שקריים ועל פרשות מפורסמות כמו פרשת הרופאים.

הנאום ארך כארבע שעות. בחדר היו כ-1,400 נציגים סובייטיים בלבד. חלק מהמאזינים המומים והצטערו מאוד. כמה אנשים התאבדו לאחר מכן.

המסמך נגנב על ידי עיתונאי בשם ויקטור גרייבסקי והגיע לידי המוסד. לאחר מכן פרסמו את הנאום במערב. פרסום זה עורר הלם ועזר להפחית את האמון בשלטון הסובייטי מחוץ לבריה"מ. המידע הגיע בהדרגה לאזרחים דרך שידורים ותדפיסים. בברית המועצות סוגיה זו הושארה חסויה זמן רב.

יש מי שחושב שחרושצ'צ'וב דיבר מתוך מוסר ורצון לתקן עוולות. אחרים מצאו מסמכים שקושרים אותו גם לפעולות דיכוי בעבר. אחרי הנאום הוא שלח טנקים לדכא מרד בהונגריה ב-1956, ובשנת 1962 כמעט התעמת עם ארצות הברית במשבר הטילים בקובה.