הניסוי של מילגרם

'''הניסוי של מילגרם בציות לדמויות סמכותיות''' נערך על ידי סטנלי מילגרם באוניברסיטת ייל ב-1962. מטרתו הייתה לבדוק עד כמה אנשים יצייתו לסמכות, כלומר יעשו מה שמישהו בעל סממכות מבקש, גם אם המעשה סותר את ערכיהם.

החוקר התחזה למדען והסביר למשתתף ולשחקן שמשחק את התלמיד שהם בוחנים השפעת עונש על הלמידה. המשתתף האמין שקיבל בתורו את תפקיד ה"מורה". המורה קיבל הוראה לתת שוק חשמלי לתלמיד על כל טעות, ולעלות את העוצמה ב-15 וולט אחרי כל טעות. למורה ניתן שוק לדוגמה חלש בלבד. למעשה לא ניתנו שוקים אמיתיים, אך השחקן התנהג כאילו סופג כאב.
החוקר עודד להמשיך למרות תחינות התלמיד. על גבי המכשיר נרשמו תוויות כמו "הלם קל" ועד "הלם מסוכן". בתצורת הבסיס, 65% מהמשתתפים לחצו עד ה"הלם מסוכן" בעוצמה של 450 וולט. אף אחד לא עצר לפני שהשלים עוצמה של 300 וולט. רבים חוו אי־נוחות או צחוק עצבני בזמן הניסוי.

מילגרם ביצע את הניסוי בהקשר משפט אייכמן, כדי לבדוק אם אנשים פשוט "מבצעים פקודות". לפני הניסוי, פסיכיאטרים חזו שמעטים בלבד יגיעו לשוקים הקיצוניים. מחקרי המשך ומטא-ניתוח מ-2002 מצאו שיעור דומה של ציות, בין 61% ל-66%.

ניסויי וריאציות הראו שתנאים משפיעים חזק על הציות: נוכחות החוקר הגבירה ציות; קרבה בין המורה לתלמיד הורידה ציות; אם המשתתף ראה ושמע את התלמיד, רק כ-40% הגיעו לשלב האחרון; כשנדרש להכריח פיזית את היד של התלמיד אל הלוח, רק כ-30% צייתו. כאשר קבוצה מדומה ביימה התנגדות, 90% הצטרפו והפסיקו. אם הפקודות ניתנו על ידי דמות שאינה סמכותית, לא נצפתה ציות קיצוני.

הניסוי עורר ביקורת אתית בגלל חוסר הסכמה מדעת ופגיעה נפשית אצל משתתפים. כיום ניסוי כזה נחשב בלתי אתי ברוב המוסדות. עם זאת, הרבה משתתפים כתבו שהחוויה הייתה חיובית או נייטרלית, ואחרים דיווחו על שינוי מוסרי אישי. חוקרים מודרניים, בהם ג'ינה פרי ובחינות מתודולוגיות נוספות, טענו שיש פגמים בנתונים ובמסקנות. למשל, רק כ-56% מהם האמינו שהשוקים היו אמיתיים. יש הטוענים שהתנהגות הנבדקים הושפעה גם מהרצון לסייע למחקר ולא רק מציות לפקודה.

'''הניסוי של מילגרם''' בוצע ב-1962 על ידי סטנלי מילגרם. המטרה הייתה לבדוק עד כמה אנשים עושים מה שמבקשים מהם דמויות סמכותיות. ציות, כלומר לעשות מה שמורה דמות בכוח מבקשת.

המורה נתן שאלות לתלמיד. אם התלמיד טעה, המורה דחף כפתור שחשב שהוא נותן שוק חשמלי. השחקן שיחק את התלמיד וצחק או צעק כאב. השוקים לא היו אמיתיים. על המכשיר נרשמו שמות כמו "הלם קל" ו"הלם מסוכן". בגרסה המקורית, 65% מהאנשים לחצו עד ל"הלם מסוכן" של 450 וולט.

אם המורה ראה ושמע את התלמיד, רק 40% לחצו עד הסוף. אם המורה גם נדרש לגעת בתלמיד, רק 30% לחצו עד סוף. אם הקבוצת הנסיינות ביימה התנגדות, 90% מהאנשים הפסיקו מיד.

הרבה אנשים הרגישו לחוצים ונפגעו רגשית מהניסוי. היום רוב החוקרים אומרים שניסוי כזה אינו אתי. יש גם חוקרים שטענו שחלק מהנבדקים לא האמינו שהשוקים אמיתיים, ושזה השפיע על התוצאות. רבים מהמשתתפים כתבו אחרי כן שהחוויה לימדה אותם משהו על החיים.