''סופות בנגב'' (או ''הפרעות בנגב'') הוא הכינוי לפוגרומים, התקפות אלימות על יהודים, שהתרחשו מאפריל 1881 עד מאי 1882 בדרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר באוקראינה של היום). הפרעות פרצו מיד לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני בידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה. העיתונים האנטישמיים (עיתונים שפרסמו שנאה כלפי יהודים) וטענות של נציגי השלטון הטילו על היהודים את האחריות לרצח והבעירו את ההמון.
האנטישמיות החדשה ברוסיה נבעה ממספר מקורות: משכילים ולאומיים סלאביים שרצו חברה אחידה, ומתחרים מקומיים כמו סוחרים ובעלי מלאכה. למשבר הכלכלי האירופי של אותה תקופה הוסיפו התעמולה האנטישמית אשמה ביהודים על המשבר, וכך גדל השינוי במצוקה נגד היהודים.
הפרעות החלו ביליזבתגרד ב-15 באפריל 1881 והתפשטו לערים ואזורי מושב שונים, ביניהם קייב, חרסון ואודסה. במאי 1881 נערך פוגרום חמור באודסה. במאי 1882 הגיעו הפרעות גם לבאלטה. בתחילה המשטרה והצבא לא מנעו את ההתקפות, ולעיתים פקידי השלטון עודדו אותן או הגיבו לא ביעילות. כלפי חלק מהקהילות היהודיות נגרם נזק רב לרכוש, והיו מקרים של אלימות נגד אנשים. יהודים במקומות מסוימים ארגנו קבוצות הגנה עצמית. בסופו של דבר, תחת לחץ בינלאומי, החל הניסיון לדכאוֹת את המהומות; באפריל, מאי 1882 נאסרו אלפים, ואיגנאטייב פוטר במאי 1882. מחליפו, דמיטרי טולסטוי, הפעיל צעדים חזקים יותר לדיכוי הפרעות.
לאחר הפרעות החמיר השלטון בראשות אלכסנדר השלישי את מדיניותו כלפי יהודים. כבר בזמן הפרעות הקים שר הפנים איגנאטייב ועדות שחקרו את מעשה היהודים בעסקים, והמליצו על הגבלות. במאי 1882 הוצאו "חוקי מאי" (הוראת שעה): איסור על מגורי יהודים בכפרים פרט למושבות יהודיות קיימות; הפסקת שטרי מכירה וחכירה על נדל"ן מחוץ לערים; ואיסור מסחר של יהודים ביום ראשון ובחגים נוצריים. חוקים אלה פגעו בפרנסה ובחופש התנועה של היהודים, והם נשמרו למעשה עד 1917.
הפרעות היו נקודת מפנה: הן הגבילו תקוות ההשתלבות וגרמו לגלי הגירה נרחבים. בין 1881 לבין מלחמת העולם הראשונה היגרו מרוסיה כ־2.4 מיליון יהודים: כ־2 מיליון לארצות הברית, כ־150 אלף לבריטניה, וכ־115 אלף לארגנטינה. רק מיעוט קטן (כ־3%) עלה לארץ ישראל במסגרת תנועות כמו חיבת ציון וחובבי ציון.
העולם המערבי הגיב בזעזוע: התקיימו אסיפות מחאה, הוקמו ועדות סיוע, ובריטניה קמה עצרת תמיכה גדולה בלונדון בינואר 1882. דיפלומטים ועיתונות הודיעו על האירועים ודרשו תגובה הומאנית.
בקרב אנשי הרוח הרוסיים היו תגובות מעורבות. כמה לא גינו את הפרעות, ואחרים, כמו קופרין, הביעו הזדהות עם היהודים. הממשלה הקימה ועדת חקירה שבה העידו גם יהודים, ודמויות ספרותיות כמו לסקוב כתבו על הבעיה והציעו לפתוח את תחום המושב כדי להקל על המתחים החברתיים.
''סופות בנגב'' הם פרעות על יהודים ברוסיה, בין אפריל 1881 למאי 1882. פוגרום, התקפה אלימה על קהילה יהודית. הכל התחיל אחרי רצח הצאר אלכסנדר השני. עיתונים ואנשים בשלטון האשימו את היהודים.
רבים ברוסיה כעסו על היהודים בגלל דעות קדומות ותחרות בעסקים. גם משבר כלכלי החמיר את השנאה.
הפוגרומים התחילו ביליזבטגרד ב-15 באפריל 1881. הם התפשטו לעיריות כמו אודסה ובאלטה. המשטרה לא מנעה את ההתקפות בהתחלה. יהודים ערכו הגנה עצמית במקומות מסוימים. בסוף הממשלה עשתה מעשים לעצירת המהומות.
לאחר הפרעות נקבעו חוקים במאי 1882 נגד היהודים. החוקים אסרו על יהודים לגור בכפרים, למכור נדל"ן מחוץ לערים, ולסחור ביום ראשון. החוקים הקשו מאוד על פרנסת היהודים.
הרבה יהודים עזבו את רוסיה. עד מלחמת העולם הראשונה היגרו מיליוני יהודים, רובם לארצות הברית. בעולם אירופה וארצות הברית קמו מפגשים ועזרה ליהודים שנפגעו. גם סופרים ורבנים דיברו על הנושא, וחלק קראו לשנות את המגבלות נגד היהודים.
תגובות גולשים