הסימפוניה החמישית בדו מינור, אופוס 67, נכתבה בידי לודוויג ואן בטהובן בין 1804 ל-1808. היא מוכרת בכינוי "הגורל" והפכה לאחת היצירות המפורסמות במוזיקה הקלאסית. הבכורה התקיימה ב-22 בדצמבר 1808 בתיאטר אן דר וין שבווינה, ובתום זמן קצר נכנסה היצירה לרפרטואר הקונצרטים.
כתיבתה של הסימפוניה נמשכה כשנים, בין היתר כי בטהובן עבד במקביל על יצירות נוספות. טיוטות ראשונות מתוארכות ל-1804, והסיום הושלם ב-1808, כשבטהובן כבר סבל מחירשות חלקית.
הבכורה התקיימה בקונצרט ארוך מאוד שאותו ניצח בטהובן. התוכנית כללה בין השאר את הסימפוניה החמישית ואת השישית, וכן קטעים לפסנתר ולמיסה. מהדורה מודפסת ראשונה הופיעה באפריל 1809, עם הקדשה לנסיך לובקוביץ' ולרוזן רזומובסקי.
הביצוע הראשון זכה לתגובות חלשות בגלל תנאי קונצרט קשים, אך כבר בהופעה מאוחרת יותר קיבל ההערכה. מבקר כמו א.ת.א. הופמן שבח אותו; היצירה השפיעה על מלחינים כמו ברהמס, צ'ייקובסקי, מהלר וברליוז. מוטיב הפתיחה חדר לתרבות הפופולרית ונעשה סמל מוזיקלי.
הסימפוניה כוללת ארבעה פרקים:
1. אלגרו קון בריו (מהיר ובהתלהבות)
2. אנדנטה קון מוטו (קצב הליכה מהיר)
3. סקרצו: אלגרו (קטע מבודח ומהיר)
4. אלגרו (פינאלה מהיר ובהיר)
ההרכב התזמורתי כולל כלי קשת, נשיפה וכלי הקשה; בפרק הרביעי מצטרפים פיקולו, קונטרה-בסון ושלושה טרומבונים. משך הביצוע כ-35 דקות.
הפרק נפתח במוטיב המפורסם של ארבעת הצלילים: "קצר-קצר-קצר-ארוך". המוטיב חוזר בצורה שונה לאורך הפרק ואף בסימפוניה כולה. הפרק בנוי בצורת סונאטה, צורת פרק שבה מציגים נושא, מפתחים אותו ומחזיריםו.
יש ויכוח פרפורמאטיבי על אופן נגינת הפתיחה, יש מנצחים שמדגישים את הקצב, ויש שמעניקים לה משקל איטי יותר.
הפרק השני בלה במול מז'ור הוא וריאציות כפולות. כלומר מוצגים שני נושאים שמשתנים לסירוגין. הפרק פתוח במלודיה שנוגנת באוניסונו (כלים מנגנים יחד באותו צליל).
הפרק השלישי הוא סקרצו עם טריו. הוא חוזר לדו מינור ומכיל ניגודים בין הסקרצו לקטע הטריו, שבא בדו מז'ור. הפרק מסתיים במעבר ללא הפסקה לפרק הרביעי.
הפינאלה נפתח בדו מז'ור ובהרכב מלא, כולל טרומבונים ופיקולו. זהו פרק אנרגטי וכולל קודה ארוכה שבה נדחסים נושאים מרכזיים. בסיומו יש סדרת אקורדים חזקים שאורכים כמה עשרות תיבות.
סיפור מפורסם מיוחס למזכירו של בטהובן, אנטון שינדלר, שלפיו בטהובן אמר: "כך נוקש הגורל בדלת" כשהצביע על פתיחת הסימפוניה. חוקרים ספקנים לגבי אמיתות הציטוט הזה, וייתכן שמדובר באפיוזה רומנטית שנוספה לאחר מותו.
יש חילוקי דעות. חוקרים וטוענים שהמוטיב האחיד מאחד את היצירה, ומצביעים על מופעים שלו בפרקים השני, השלישי והרביעי. אחרים רואים דמיון מקרי וטוענים שתבניות כאלה היו נפוצות גם אצל היידן ומוצרט.
המושג שמדובר בהופעה הראשונה של טרומבונים ופיקולו בסימפוניה איננו מדויק. יש דוגמאות קודמות לשימוש בכלים אלה בסימפוניות אחרות.
בכתבי היד של בטהובן מופיע סימן חזרה שמייצר מבנה ABABA'. רוב הגרסאות המודרניות נוקטות ב-ABA' בלבד. חוקרים ומנצחים שונים בחרו בגרסאות שונות על פי שיקולים היסטוריים וביצועיים.
במקום הקרנות בטהובן נתן לפסוקית בחלק מהרפריזה לשני בסונים. הסיבה טכנית נבעה ממגבלות הקרנות הטבעיות של זמנו, אך יש הפסדאות שמדגישות גם שיקולים אסתטיים בכך שלא מדובר רק ב'חוסר אפשרות'.
הסימפוניה החמישית נכתבה בידי לודוויג ואן בטהובן בין 1804 ל-1808. קוראים לה גם "הגורל". היא מאד מפורסמת.
הבכורה הייתה ב-22 בדצמבר 1808 בוינה. כתב היד נשמר בספרייה בברלין.
כתיבתה לקחתה כמה שנים. בטהובן עבד אז גם על יצירות אחרות. הוא כבר היה סובל מבעיות שמיעה.
הקונצרט שבו הוצגה יצירתו היה ארוך וקשה. מאוחר יותר פרסמו את היצירה והקדישו אותה לשני פטרונים חשובים.
היצירה מחולקת לארבעה פרקים:
1. פרק ראשון מהיר ותוקפני.
2. פרק איטי ולירי.
3. סקרצו: קטע קופצני ומצחיק (סקרצו הוא חלק קופצני בתנועה).
4. פינאלה מהיר ושמח.
הסימפוניה נמשכת כ-35 דקות.
הפתיחה מפורסמת מאוד. היא כוללת ארבעה תווים: "קצר-קצר-קצר-ארוך". המוטיב הזה חוזר שוב ושוב.
הסיום פתאומי ובהיר בדו מז'ור. בפעם הראשונה מצטרפים כלי נשיפה נמוכים וטרומבונים.
אחד הסיפורים אומר שהמוטיב מייצג "הגורל שנוקש בדלת". היסטוריונים רבים חושבים שהסיפור הזה אינו בטוח.
המוטיב הזה נכנס לתרבות. ה-BBC השתמש בו במלחמת העולם השנייה כסימן לניצחון. קטעים הוסבו גם לסרטים ולמוזיקה פופולרית.
תגובות גולשים