הסכם שנחתם בלונדון ב-3 בינואר 1919 בין חיים ויצמן, מייצג התנועה הציונית, לבין האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חג'אז. ההסכם נועד להסדיר יחסים בין הציונות לבין מנהיגים ערבים, על רקע ההכרה הערבית בהצהרת בלפור (הצהרה בריטית שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים) ובחזון של סוריה הגדולה בראשות פייסל.
המאורעות הקדומות כללו פרסום ב-מרץ 1918 של עיתון המלך חוסיין שמביע נכונות לקבל את היהודים השבים לארץ, וכן פגישה ראשונה בין ויצמן ופייסל ב-4 ביוני 1918 במעאן, כשפייסל הוביל את הכוחות המורדים הערביים. הפגישה הובילה למגעים נוספים ולסיכום שנחתם בתחילת 1919.
פייסל הוסיף נספח בכתב ידו לשים לב לכך שההסכם יהיה תקף רק אם הבריטים ימלאו את דרישות הערבים לעצמאות. הנספח קבע שאם יתבצע שינוי בהבנות אלה, ההסכם יפסיק להיות בתוקף.
לאחר חודשים התברר שחזון סוריה הגדולה לא יתממש, כי הוא ניגד לאינטרסים הבריטיים והצרפתיים. פייסל היה מלך קצר זמן בסוריה ב-1920, ואז הודח על ידי השלטון הצרפתי. כשהפך למלך עיראק, ההסכם איבד מחשיבותו.
בתנועה הציונית לא היתה התלהבות מההסכם, כי הוא לא הבטיח מדינה יהודית בארץ ישראל. עם זאת נשמר הרעיון שאפשרות של מדינה ערבית פדרטיבית תקל את הלחץ על הארץ ותאפשר פיתוח בית לאומי ליהודים, רעיון שדובר עליו עד שנות ה-40 ובבחינות פוליטיות כמו דבריו של אליהו אילת ב־1937.
ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם בלונדון בין חיים ויצמן לנציג ערבי בשם פייסל. ויצמן דיבר בשם התנועה הציונית. פייסל היה בנו של חוסיין, מלך חג'אז (אזור בערב).
ההסכם קבע איך הציונים והערבים ינסו לשתף פעולה. הוא גם התבסס על הצהרת בלפור. הצהרת בלפור היא הודעה בריטית שתמכה ברעיון של בית לאומי ליהודים.
ויצמן ופייסל נפגשו לראשונה ב-4 ביוני 1918 במעאן. הם שוחחו והמשיכו להיפגש. בנספח שכתב פייסל נרשם שההסכם יהיה תקף רק אם הבריטים יתנו עצמאות לערבים.
לאחר זמן מה התוכנית לסוריה גדולה נעלמה. זה קרה כי בריטניה וצרפת רצו דברים אחרים. פייסל היה מלך בסוריה רק כמה חודשים והודח. אחר כך הוא הפך למלך עיראק וההסכם כבר לא היה חשוב.
התנועה הציונית לא שמחה מההסכם. ההסכם לא הבטיח מדינה יהודית. אבל חלקים מהרעיונות הפוליטיים נשארו בשיח עוד שנים.
תגובות גולשים