הסכמה מדעת היא זכות המטופל להחליט בחופשיות אם לקבל טיפול רפואי, אחרי שקיבל מידע רפואי רלוונטי. המטופל רשאי להסכים או לסרב. על המטפל לא להתחיל בטיפול בטרם ניתנה הסכמה כזו, אחרי שנתן למטופל הזדמנות להבין את המידע ולהביע את רצונו. בהפרה של חובה זו בישראל נפתחת לעתים אפשרות לפיצוי על פגיעה באוטונומיה (זכותו של האדם לבחור עבור עצמו).
העיקרון המוסרי של הסכמה מדעת נקבע בין השאר בקוד נירנברג, שאסר לערוך ניסויים בבני אדם ללא הסכמה חופשית. המושג עצמו קיבל הכרה רחבה במחצית השנייה של המאה ה-20, לאחר שיחסי רופא-חולה היו בעבר פטרנליסטיים (כאשר הרופא מחליט מה טוב לחולה). הסכמה מדעת נשענת על שני ערכים מרכזיים: קידום רווחת המטופל והכבוד לאוטונומיה שלו. בנוסף לכך היא פותרת בעיות של ניגוד עניינים ומאזנת כוח ומידע בין רופא לחולה.
הסכמה חייבת להיות מרצון (וולונטרית). היא אינה תקפה אם הושגה בכפייה או במניפולציה. המטופל חייב להיות מיודע, כלומר לקבל מידע מספק על האפשרויות והתוצאות האפשריות, כדי לבחור באופן אוטונומי. חובת הידיעה חלה על הרופא.
ההליך אינו תמיד מורכב. להסכמה לטיפולים פשוטים מספיק לעתים שיחה קצרה בעל פה, ואפילו התנהגות יכולה להסמיך לטיפול (לדוגמה, הושטת יד לביצוע מדידת דופק). ככל שהטיפול מסוכן או פולשני יותר, ההסכמה צריכה להיות פורמלית יותר, כולל הסבר בעל פה והסכמה בכתב.
בתי המשפט בישראל קבעו מאז שנות ה־60 כי יש חובה על הרופא לקבל הסכמה מדעת ולחשוף סיכונים רלוונטיים. פסיקות שונות הדגישו כי אם סיכונים לא הוסברו, ההסכמה עלולה להיות חסרת תוקף והטיפול ייחשב כעוולה.
בשנת 1996 הונהגה בחוק זכויות החולה הזכות להסכמה מדעת. החוק מחייב את המטפל למסור מידע רפואי הדרוש להחלטה, ובהם אבחנה (דיagnosis), פרוגנוזה (צפי להתקדמות המחלה), תיאור הטיפול ומטרתו, סיכויים לתועלת וסיכונים כולל תופעות לוואי, וכן חלופות טיפוליות או היעדר טיפול. יש לציין אם הטיפול חדשני. המידע צריך להינתן מוקדם ובצורה שמאפשרת הבנה.
חוק זכויות החולה מפרט גם את צורות ההסכמה: בכתב, בעל פה או בהתנהגות. במקרים מסוימים החובה היא על הסכמה בכתב: ניתוחים, צנתור כלי דם, דיאליזה, הקרנות, כימותרפיה וטיפולי הפריה חוץ־גופית. חובה זו חלה בדרך כלל על בגירים כשירים (מעל גיל 18). עבור קטינים או חסויים ההסכמה ניתנת על ידי ההורים או אפוטרופוס, למעט חריגים שבהם הקטין רשאי להחליט, למשל הפסקת היריון, בדיקת HIV ובדיקות גנטיות.
אם המטפל מבקש שלא לגלות מידע למטופל, או כאשר מטופל בסכנה חמורה מסרב לטיפול המועיל לו, החוק מאפשר ייעוץ או פנייה לוועדת אתיקה.
בפסיקה עדכנית (לדוגמה תיק משנת 2014) הוכח כי חובת הגילוי יכולה להיות רחבה ולכלול גם בדיקות חדשניות המוצעות באופן פרטי. החלטות כאלה הרחיבו את היקף האחריות של רופאים והעלו דיון על השפעתן על רופאים והתנהלות מערכת הבריאות.
בעולם קיימות גרסאות שונות של הדוקטרינה. במדינות הקונטיננטליות כמו גרמניה ניתנת עדיפות לזכויות המטופל, ושיטות החוק מגבירות את חובה למסור מידע. בארצות הברית קיימת גרסה מעורבת: דרישותDisclosure מסוימות מבוססות על מה שהיה מקובל לאדם סביר, ולפעמים על פרקטיקה רפואית. באנגליה נוהגת גישה פטרנליסטית יחסית, המסתמכת על המידע המקובל לפי פרקטיקה רפואית בקרב הרופאים.
הסכמה מדעת היא הזכות של אדם לבחור אם לקבל טיפול רפואי. לפני ההחלטה המתחיל מקבל מידע חשוב על המחלה והטיפול. המטופל יכול לומר כן או לא.
לפני כן הרופא החליט בשביל המטופל. כיום רוצים שהאדם יבחר בעצמו. הסכמה מדעת מבוססת על תשומת לב לבריאות והכבוד לרצון האדם.
הסכמה חייבת להיות חופשית. אם כופים על אדם הוא לא הסכים באמת. הרופא צריך להסביר את התוצאות האפשריות. לפעמים הסבר קצר בעל פה מספיק. לדוגמה, למדוד דופק אפשר אחרי שאלה קצרה. בטיפולים מסוכנים, כמו ניתוח, צריך הסכמה בכתב.
בישראל בתי המשפט אמרו שיש להסביר סיכונים לפני טיפול. בשנת 1996 נחקק חוק זכויות החולה. החוק אומר שאי אפשר לטפל בלא הסכמה.
הרופא חייב להסביר את האבחנה (מה החולה), את הסיכויים לעבור טוב או להחמיר, מה הטיפול ינסה לעשות, מה הסיכונים ותופעות הלוואי, ומהן החלופות. יש לציין אם הטיפול חדש.
הסכמה יכולה להיות בכתב, בעל פה או בהתנהגות. בשביל ניתוחים ודרכים רפואיות חשובות החוק דורש לרוב הסכמה בכתב. מטופלים מתחת לגיל 18 בדרך כלל זקוקים להסכמת הורים. יש חריגים בודדים בהם קטין יכול להחליט, למשל הפסקת הריון, בדיקת HIV ובדיקה גנטית.
אם יש ספק אם למסור מידע, או כשמטופל בסכנה מסרב לטיפול, פונים לוועדת אתיקה שתעזור להחליט.
תגובות גולשים