תוכנית מוריסון גריידי

תוכנית מוריסון גריידי הוצגה ביולי 1946 על-ידי הרברט מוריסון לוועדת הקבינט האמריקאית בראשות הנרי גריידי. הוועדה הגיעה ללונדון בעקבות בקשת הנשיא הארי טרומן, שדרש העלאת 100,000 יהודים מארצות אירופה.

בריטניה חיפשה דרך להימנע מיישום חלק מהמלצות הוועדה האנגלו‑אמריקאית. המצב הכלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה הקשה על ההוצאה לפועל. ראש הממשלה אתלי ביקש מארצות הברית להציע פתרונות למימון וליישום ההמלצות. בריטניה קבעה תנאים שקשה היה לקבלם, למשל פירוק ארגונים מזוינים ביישוב היהודי.

התוכנית הציעה לחלק את ארץ־ישראל לארבע טריטוריות אוטונומיות. אוטונומיה כאן פירושה יכולת לנהל עניינים מקומיים, בעיקר תרבותיים. בין הטריטוריות יתקיים קשר פדרטיבי, ובפקיד מרכזי יחזיק נציב עליון בריטי, נציג בריטי שיעמוד בראש הפדרציה. באזור היהודי הוצע לבטל את חוק הקרקעות מ‑1940, שאסר סוגי רכישות אדמה, ולהביא 100,000 יהודים עקורים מאירופה בתוך שנה.

ההצעה דחתה את הרעיון הציוני להקמת מדינה יהודית, והנהגה ערבית והסוכנות היהודית סירבו לה. התוכנית עוררה גם התנגדות קשה בבריטניה; וינסטון צ'רצ'יל תקף אותה בבית הנבחרים. הנשיא טרומן חקר את הנושא והקים ועדה אמריקאית נוספת. לאחר דיונים, טרומן הודיע שאינו תומך בתוכנית בצורתה ולאחר מכן הביע תמיכה בתוכנית החלוקה של הסוכנות היהודית. התוכנית לא יושמה, ובריטניה העבירה את הבעייה לאו"ם, שייסד את ועדת אונסקו"פ.

תוכנית מוריסון גריידי הוצגה ביולי 1946 על ידי הרברט מוריסון. הוועדה האמריקאית בראשות הנרי גריידי הגיעה ללונדון.

בריטניה הייתה עייפה כלכלית אחרי המלחמה. היא ביקשה מארצות הברית רעיונות איך לנהוג בארץ־ישראל.

התוכנית הציעה לחלק את הארץ לארבע אזורים עם שלטון מקומי. שלטון מקומי (אוטונומיה) פירושו לנהל בעיקר עניינים תרבותיים. מעל הכול היה אמור לעמוד נציב עליון בריטי, נציג של בריטניה שינהל את הכול. בתוכנית גם הייתה אפשרות להביא 100,000 יהודים ששרדו את המלחמה בתוך שנה.

המנהיגים הערביים והיהודיים סירבו לתוכנית. גם בבריטניה היו התנגדויות. הנשיא טרומן החליט שלא לתמוך בה בצורתה, ואחר כך תמך ברעיון החלוקה של הסוכנות היהודית. לבסוף התוכנית לא יושמה והבריטים העבירו את העניין לאו"ם.