העליות בשנים 1700, 1881

בגלי העלייה מראשית המאה ה-18 ועד סוף המאה ה-19 עלו לעתים אלפי יהודים לארץ ישראל. העליות הללו חיזקו את היישוב היהודי הישן, יצרו מוסדות חדשים והושפעו גם ממעורבות של מדינות זרות.

התנועה המשיחית של שבתאי צבי (המאה ה-17) קרסה, אך רעיון הגאולה המשיך להשפיע. ציפייה למשיח הובילה עמים רבים לנסות לעלות לארץ בשנים כמו 1700 ו-1740. בין העולים היו חכמים ומנהיגים דתיים בולטים, כגון רבי יהודה החסיד והרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).

בשנת 1700 הגיעו שיירות עולים גדולות בראשות רבי יהודה החסיד. כאלף מהם הגיעו לירושלים והכפילו כמעט את מספר היהודים בעיר. נערכו הכנות קהילתיות: בניית בתים, בתי כנסת ובורות מים.

במאה ה-18 נרשמו אירועים מרכזיים: מגפות ורעידות אדמה שפגעו בעיירות כמו צפת וטבריה; הקמת מוסדות לימוד כמו ישיבות מקובלים (למשל בית אל); וחידוש ישובים, בייחוד טבריה בידי רבי חיים אבולעפיה.

הפרחת פעילות שמקורה בחסידות גרמה לגלי עלייה של חסידים. ב-1733 הבעש"ט ניסה לעלות לארץ, ובשנות ה-60, 70 של המאה עלו קבוצות חסידיות גדולות. בנוסף, בסוף המאה ה-18 ביקר ר' נחמן מברסלב בקצרה בארץ והשפעתו על האידאות שלו התעצמה.

בשנת 1798 נכנס נפוליאון לארץ והוצהר שייזום מדיניות כלפי היהודים. בסוף המאה ה-18/תחילת ה-19 מנתה כל אוכלוסיית הארץ כ-274,850 נפש, מהם כ-6,700 יהודים (כ-2.4%).

המאה ה-19 ניכרת בקשיי מחיה: רעידות אדמה, רעב ומגפות גרמו לתמותה ולנדידה. רוב היהודים בירושלים היו ספרדים, וחלק גדול מהיהודים היו אז נתינים זרים.

עם זאת, נראו גם הישגים: יפו הפכה לשער עלייה חשוב, והוקמו יישובים ומוסדות חינוך ומחקר חקלאי. ב-1842 נרכשו קרקעות ונטעו פרדסים; ב-1855 משה מונטיפיורי קיבל חלקות לעזרה ליהודים עניים; ב-1870 הוקם בית-הספר החקלאי מקוה ישראל; וב-1878 נוסדה המושבה פתח תקווה.

בשלהי המאה ה-19 גדל היישוב היהודי במהירות. בירושלים נרשם רוב יהודי: כ-17,000 יהודים מול כ-14,000 שאינם יהודים, וב-1895 חיו בירושלים כ-28,112 יהודים. בקצוות הארץ גם חיפה ויפו התפתחו: חיפה מנתה כ-1,000 יהודים ב-1875, ויפו כ-1,500 ב-1888 (כ-1,000 ספרדים ו-500 אשכנזים). ב-1891 התאחדו הקהילות הספרדית והאשכנזית ביפו.

מראשית המאה ה-18 ועד סוף המאה ה-19 עלו אלפי יהודים לארץ ישראל. עלייה פירושה מעבר לגור בארץ חדשה.

אחרי תנועת השבתאות רבים האמינו שיגיע זמן הגאולה. הם קיוו לעלות לארץ. כמה מנהיגים דתיים ניסו להגיע לשם.

בשנת 1700 הגיעה קבוצה גדולה בראשות רבי יהודה החסיד. אלפי אנשים יצאו למסע. בסוף הגיעו כאלף לירושלים. זה כמעט הכפיל את מספר היהודים בעיר.

באותן שנים היו רעידות אדמה ומגפות. אלה גרמו לבעיות רבות. למרות זאת קמו ישיבות (בתי ספר לתורה) ובית הכנסת, והיישוב גדל. רבי חיים אבולעפיה חידש את טבריה ובנה שם בתי כנסת וחנויות.

בסוף המאה ה-18 ביקר ר' נחמן מברסלב בארץ. גם נפוליאון הגיע בשנת 1798.

המאה ה-19 הייתה קשה לפעמים. היו רעידות אדמה, רעב ומחלות. אבל גם נוצרו מקומות חדשים לחיות בהם מחוץ לחומות ירושלים.

יפו הייתה שער כניסה חשוב לעולים. ב-1870 הוקם בית-ספר חקלאי בשם מקוה ישראל. ב-1878 הוקמה המושבה פתח תקווה. בסוף המאה ה-19 ירושלים כבר הייתה עיר שבה רוב התושבים הם יהודים.

ערים נוספות גדלו גם הן. בחיפה חיו כ-1,000 יהודים ב-1875. ביפו היו כ-1,500 יהודים ב-1888.