הפרדת מוסדות הדת מהמדינה היא רעיון מודרני שממליץ שמוסדות המדינה יהיו נפרדים מהממסד הדתי.
הרעיון משלב בדרך כלל שני מרכיבים: חילוניות המשטר, כלומר שהממשלה לא תעדיף דת אחת; ותמיכה בחופש הדת לפרט ולקהילה.
הרעיון אומץ במדינות שונות במידות שונות, לפי מערכת חוקתית ושיפוטית מקומית. בצרפת ואפילו בטורקיה אומצו גישות נוקשות כלפי דת במרחב הציבורי תחת המושג לאיסיטה (laïcité), ואילו במדינות אחרות נשמרה הכרה חוקתית בדת מדינה.
בימי הביניים יחס הדת והשלטון השתנה בין אזורים. בעולם המוסלמי החיבור בין דת לשלטון היה חזק: הח'ליף נחשב למנהיג פוליטי ורוחני כאחד. בעולם הנוצרי היו מודלים שונים. באימפריה הביזנטית הקיסר היה גם מקור החוק וגם דמות רוחנית. באימפריה הרומית הקדושה נראו שתי מערכות נפרדות, הכנסייה בראשות האפיפיור ומערכת חילונית בראשות הקיסר או המלך, אך בפועל הקשר ביניהן היה חזק וסבוך.
במודל המוסלמי דמותו של מוחמד איחדה אספקטים רוחניים ופוליטיים. מוחמד היה גם מנהיג צבאי וגם מנהיג דתי, והוא קידם מושגי אחדות קהילתית וחוק דתי - השריעה (חוק דתי, שיטה משפטית המנחה חיים דתיים וחילוניים). המושג 'ג'יהאד' מוזכר כמלחמה לשם קידום ערכי הדת (מונח דתי ופוליטי כפי שמתואר במסורת).
ח'ליפות נטלה על עצמה סמכויות רוחניות ופוליטיות. מחברים כמו אל-מוארדי מהמאה ה-11 ניסחו עקרונות של חוזה בין הקהילה למנהיג, היררכיה ושלטון המבוסס על החוק האסלאמי. מודלים שיעיים, לעומת זאת, הצביעו על צורך בסמכות דתית שממנה תצא ההנהגה הפוליטית.
בנצרות המוקדמת הושם דגש על שיתוף פעולה בין סמכות דתית לחילונית. פאולוס כתב על כפיפות לרשויות, ואוגוסטינוס תיאר את המדינה כתוצר של אי-מושלמות האדם.
מאוחר יותר, לאחר שהתנצרה האימפריה, הכנסייה צברה עוצמה כלכלית ופוליטית. המאבק בין האפיפיור לקיסר הגיע לשיא במאבק האינווסטיטורה במאה ה-11. האירוע המפורסם "הליכה לקנוסה" הראה עד כמה יחסי הכוחות בין האפיפיור לקיסר היו טעונים ומורכבים. הוויכוח הסתיים חלקית בקונקורדט של וורמס (1122), אך המתחים נשארו.
בביזנטיון הקיסר נחשב לשותף פעיל בענייני דת. התפיסה ראתה בקיסר מי שמיישם את התוכנית האלוהית ולרוב לא נדרש נתק מוחלט בין דת לשלטון.
כיום קיימות דרגות שונות של הפרדה בין דת ומדינה. מדינות מסוימות, כמו איראן, כפופות לממסד דתי; אחרות מקיימות הפרדה חוקתית או פרקטיקה של נייטרליות דתית.
דיון על הפרדה נובע מהרצון להבטיח חופש דת ולמנוע הטיה של המדינה לטובת דת אחת. יש גם טיעונים נגד: חלק טוענים שהדת חשובה לזהות הלאומית ולכן ראוי שתשפיע על המדינה.
חילוניות היא האמונה שמוסדות המדינה צריכים להיות נטרליים מבחינה דתית (המדינה לא תעדיף דת). התאוקרטיה היא שיטה שבה החוק מבוסס על פירוש טקסט דתי, והדת מנהלת את ענייני המדינה. יש טענות שחילוניות שווה לאתאיזם, ויש פילוסופיות כמו מרקסיזם שהתנגדו לדת בכלל.
הפרדה יכולה להיראות בצורות שונות. בצרפת, חוק 1905 ניסה להרחיק דת מהפוליטיקה ולהבטיח נייטרליות; בארצות הברית התיקון הראשון נאכף על ידי בתי המשפט כתיקון נגד העדפת דת. לצד זאת, מדינות רבות מקיימות חופש דת לצד נוכחות מסוימת של דת במרחב הציבורי.
הפרדה ידידותית מגבילה התערבות הדת בענייני המדינה ולהפך. הפרדה עוינת מנסה לדחוק את הדת אל המרחב הפרטי בלבד. המודל העוין צמח בתחום המהפכה הצרפתית והיה קשור למהפכות נוספות במאה ה-20.
בחוקה האוסטרלית יש איסור על קידום דת על ידי המדינה, אך מימון בתי ספר דתיים מתקבל בפסיקה שיפוטית.
אין דת מדינה, אך קיימות מערכות חינוך קתוליות הממומנות. החוקה מזכירה הכרה אלוהית לצד ביטחון בחופש הדת.
חוק 1905 ביסס את עיקרון ה-laïcité, נייטרליות ציבורית חזקה. בתי ספר דתיים יכולים לפעול אך הם חייבים ללמד לפי תוכנית ציבורית אחידה.
המדינה משתפת פעולה עם כנסיות גדולות בתחומים חברתיים. דתות המוכרות רשמית יכולות לגבות מס חברים, והמדינה תומכת בחינוך דתי מסוים במסגרת בתי הספר.
סעיף 20 בחוקה מפריד ארגונים דתיים ממוסדות המדינה ומבטיח חופש דת. בעבר השינטו קיבל תמיכה ממשלתית בעת מלחמת העולם השנייה.
מאז קמלאט אטאטורק הוצגה הפרדה פורמלית, אך המדינה מנהלת שירותי דת ממסדיים. בעשורים האחרונים עלתה השפעת הדת על חיי המדינה בפועל.
התיקון הראשון מבטיח חופש דת ואוסר על הקמת דת רשמית. בתי המשפט הגדירו שהמדינה לא תעדיף דת מסוימת, אם כי אזכורים דתיים טקסיים נשמרים במרחב הציבורי. דת משפיעה בפוליטיקה, בעיקר סביב נושאי מוסר.
לישראל מורכב: המדינה מוגדרת כיהודית ויש חוקים המבוססים על ההלכה האורתודוקסית בתחום נישואין, כשרות, שבת ועוד. יחד עם זאת, יש סובלנות דתית ושירותי דת מוסדיים. השאלה האם יש להפריד דת מהמדינה שנויה במחלוקת בחברה ובפוליטיקה.
לפי מחקרים קיימים ארבעה מודלים עיקריים בעולם: הפרדה מלאה; כנסייה רשמית; כנסייה נתמכת; ודגם שיתוף פעולה בין דת למדינה.
הפרדת דת מהמדינה אומרת שהממשלה לא שייכת לאף דת.
הרעיון אומר שלאנשים יש חופש להאמין במה שהם רוצים.
בעבר הדת והשלטון היו קשורים חזק. במקומות מוסלמיים הח'ליף היה גם מנהיג דתי וגם מנהיג פוליטי.
בקרב נוצריים היו מקרים בהם האפיפיור והמלך שיתפו פעולה ולפעמים התווכחו.
מוחמד היה גם דתי וגם מנהיג צבאי. החוק האסלאמי שנקרא שריעה כלל חוקים לכל החיים.
הח'ליף נחשב למוביל הרוחני והפוליטי של האומה.
במדינות נוצריות מסוימות הכנסייה והמלוכה שיתפו פעולה. לפעמים הם נלחמו על מי ממנה מי ימנה בישופים.
אירוע מפורסם היה ההליכה לקנוסה, שבו קיסר התבייש לפני האפיפיור.
כיום יש דרכים שונות של הפרדה בין דת למדינה. יש מדינות עם הפרדה חזקה ויש מדינות שבהן הדת שולטת.
צרפת: חוק מ-1905 מנסה להחזיק את הדת מחוץ לפוליטיקה.
ארצות הברית: יש חוק שמגן על חופש הדת, והמדינה לא אמורה לבחור דת רשמית.
טורקיה: רשמית יש הפרדה, אבל המדינה גם מנהלת שירותי דת.
ישראל: מוגדרת כיהודית. יש חוקים הקשורים לדת, כמו נישואין ושבת.
סוגיות אלה עוזרות להחליט איך חיים ביחד במדינות שונות.
תגובות גולשים