הציונים הכלליים

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית ליברלית שפעלה בתפוצות, בארץ ישראל ובהמשך במדינת ישראל. התקיימה מראשית שנות ה-30 ועד לשנות ה-60, ובסופו של דבר הפכה לחלק ממרכיבי הליכוד.

השם "ציונים כלליים" שימש תחילה לחוגים ולנציגים בקונגרסים הציוניים שלא היו קשורים למפלגה מסוימת. ב-1931 הקימו הציונים הכלליים מפלגה בוועידה בקרקוב. אליה הצטרפו הציונים הרדיקליים בפולין, בראשות יצחק גרינבוים, והיא הפכה לתנועה משמעותית בפולין ובתפוצות נוספות. התומכים היו בעיקר מהמעמד הבינוני. הם דגלו בציונות (רעיון להקמת בית לאומי לעם היהודי), בכלכלה חופשית וביוזמה פרטית, ובהפחתת מעורבות מפלגות בחיי היום-יום.

ב-1935 התפלגה התנועה לשתי קבוצות עיקריות שנבדלו במדיניות כלפי ויצמן (מנהיג ציוני) וביחס לארגון עובדים בארץ. הקבוצות התאחדו שוב ב-1946. ב-1968 חל פילוג נוסף לשלוש תנועות, ואחת מהן היתה קשורה לליברלים שהיו חלק מהמפלגה הליברלית.

ברומניה קמה מפלגת הציונים הכלליים ב-24 בינואר 1947.

מראשי התנועה העולמית היו בין היתר יצחק גרינבוים ונחום גולדמן.

מנחם מנדל אוסישקין היה דמות משפיעה על ראשית התנועה בארץ. המפלגה הוציאה את העיתון "הבוקר" משנות ה-30 ועד לשנות ה-60. שנים רבות עורך העיתון היה יוסף הפטמן.

המפלגה נכנסה לבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) וזכתה בשבעה מנדטים. בשנים 1949, 1950 צברה כוח גדול, בעיקר בגלל התנגדותה למדיניות הקיצוב (הצנע). הציונים הכלליים דגלו בביטול הצנע ובשוק חופשי, וסיסמתם בבחירות 1951 הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת".

בתוצאות הבחירות המקומיות בנובמבר 1950 קיבלו הציונים הכלליים כ-24.5% מהקולות, קרוב לשיעור מפלגת השלטון. בעקבות כך הממשלה הובילה שינוי במדיניות הכלכלית ב-1952.

בכנסת השנייה המפלגה הצטרפה לקואליציה בראשות מפא"י וקיבלה מספר תפקידי שרים ומשרדי ממשלה. לאחר תרגיל פוליטי של בן-גוריון, המפלגה הגיעה לא מוכנה לבחירות השלישיות ב-1955 וזכתה ב-13 מנדטים. בבחירות 1959 היא קיבלה שמונה מנדטים ולא הצטרפה לקואליציה.

לקראת הבחירות ב-1961 התאחדו הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית ויצרו את המפלגה הליברלית הישראלית. ב-1965 הקים גוף זה גוש פוליטי משותף עם חרות בשם גח"ל, שהיווה בסיס חלקי להקמת הליכוד ב-1973.

ניכר כי לציונים הכלליים לא היו מנגנונים חברתיים חזקים כמו ההסתדרות (ארגון עובדים גדול) או תנועות נוער. הם גם לא הובילו הוגות מפלגתית בולטת וגם לא היו בהם מנהיגים כריזמטיים בדמות בן-גוריון או ז'בוטינסקי. חיים ויצמן היה דמות ציבורית בולטת, אך נמנע מהפוליטיקה המפלגתית הישירה.

המפלגה ייצגה קו ליברלי-קפיטליסטי (כלכלה שמהותה יזמות ועסקים פרטיים) של מעמד הביניים. על אף השתייכותה לימין, בתחום הביטחון היא נטתה לקו מתון ופעלה במסגרת מוסדות היישוב וארגון ההגנה. בתחום הכלכלה היא התנגדה למשק מבוסס הסתדרות (כלכלת ארגון עובדים) ותמכה ביוזמה פרטית ובצמצום שליטת המדינה במשק.

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית. (ציונות = רצון לבית לאומי לעם היהודי.)

המפלגה פעלה משנות ה-30 ועד לשנות ה-60. התומכים היו בעיקר מהמעמד הבינוני. הם רצו כלכלה חופשית ויוזמה פרטית.

ב-1931 הקימו קבוצות של הציונים הכלליים מפלגה בוועידה בקרקוב. הם היו פעילים בפולין ובמקומות נוספים. ב-1968 התחלקו לשלוש תנועות.

המפלגה הוציאה את העיתון "הבוקר". היא נכנסה לכנסת הראשונה וזכתה בשבעה מנדטים. בשנים 1949, 1950 התחזקה בגלל שאנשים לא אהבו את הקיצוב (הקיצוצים ברכישת סחורות).

המפלגה זכתה להצלחה בבחירות המקומיות ב-1950 וקיבלה כמעט רבע מהקולות. אחר כך הצטרפה לתקופה לקואליציה בממשלה וקיבלה כמה שרים. אחר כך כוחיה ירדו בבחירות.

ב-1961 התאחדה עם המפלגה הפרוגרסיבית ויצרה את המפלגה הליברלית. אחר כך הוקם גוש עם חרות שנקרא גח"ל, וזה שחל אחר כך הביא לחיבורי מפלגות שהובילו לליכוד.

הציונים הכלליים דגלו בכלכלה קפיטליסטית. (קפיטליסטי = עסקים פרטיים ומעט מעורבות של המדינה.) הם תמכו במדיניות מתונה בביטחון. הם לא הקימו ארגונים גדולים כמו איגוד העובדים, ולכן לא היתה להם אותה כוחניות חברתית.