הקדמה נמצאת לפני גוף הספר. היא פונה לקורא ומסבירה עניינים שקשורים בספר. לכותרת ההקדמה קוראים גם פתיחה, מבוא, פתח-דבר ואפילו אקדמות מילין (prolegomena, פתיחים מדעיים).
בהקדמה מוזכרים נושאים שונים, לא תמיד כולם. בין השאר יש שם הסבר על מטרת הספר, על הדרך שבה נכתב, ועל מי שעזר בהכנתו.
בסוף ההקדמה נהוג להודות לאנשים שעזרו. יש ספרים שמקדישים לכך פרק נפרד. אורך ורשימת האנשים הנתונים לתודה נקבעים על ידי המחבר. יש גם דוגמאות יוצאות דופן שבהן התודות ארוכות או מיוחדות.
הקדמה נכתבת בדרך כלל בסוף העבודה, למרות שהיא מופיעה בתחילת הספר. בספרי עיון ומחקר היא שכיחה, אבל לא חובה.
במהדורה חדשה של ספר אפשר לשנות את ההקדמה כך שתתאים לשינויים. יש גם מי שמשאירים את ההקדמה המקורית ומוסיפים הקדמה חדשה שמסבירה מה התחדש. הכותרת של אותה הקדמה מציינת את מהדורת הספר (מהדורה, גרסה חדשה של הספר).
לפעמים כותבים הקדמה שנים אחרי מות המחבר. אז כותב ההקדמה הוא מעין פרשן או עורך. פרשן הוא מי שמסביר ומפרש את תוכן הספר.
ברוב כתבי המקרא והמשנה אין הקדמה פורמלית כמו שאנחנו מכירים היום. המנהג להשתיל הקדמה התפתח בתקופות מאוחרות יותר. לדוגמה, רק בתקופת הגאונים רואים הקדמות ברורות בספרות ההלכתית. רב סעדיה גאון נחשב בין הראשונים לכתוב הקדמות מסוג זה.
הקדמה נמצאת לפני הספר. היא פונה לקורא. היא מסבירה על מה הספר.
בהקדמה כותבים למה הספר נכתב ומי עזר. לא תמיד כותבים את כל הדברים.
בסיום ההקדמה יש לפעמים תודה לאנשים שעזרו. המחבר בוחר מי להודות.
הקדמה נכתבת בדרך כלל בסוף הכתיבה. אבל הקורא פוגש אותה בתחילת הספר. בספרי ידיעון יש אותה הרבה. אין חובה להוסיף הקדמה.
במהדורה חדשה אפשר לשנות את ההקדמה. לפעמים מוסיפים הקדמה חדשה שמספרת על השינויים.
אם כותבים הקדמה אחרי מותו של המחבר, כותב ההקדמה הוא פרשן. פרשן זה מישהו שמסביר את הספר.
ברוב ספרי התנ"ך והמשנה אין הקדמה ארוכה. רק בתקופות מאוחרות נוספו הקדמות רבות.
תגובות גולשים