הקונגרס הלאומי ההודי

מפלגת הקונגרס (Indian National Congress) הוקמה ב‑1885 והייתה גורם מרכזי בתנועת העצמאות ההודית. היא גייסה מיליוני הודים למאבק נגד שלטון בריטי, ונחשבה למפלגה הדומיננטית לאחר קבלת העצמאות ב‑1947. בשנים הראשונות לאחר העצמאות הובילה המפלגה את המדינה תחת ג'ווהרלל נהרו, ושמרה על רוב בפרלמנט בבחירות של שנות ה‑50 וה‑60. נהרו קידם חילוניות, מדיניות כלכלית סוציאליסטית (כלומר מדיניות שמבקשת להקטין פערים חברתיים) וחוץ בלתי מזדהה (מדיניות שלא מצטרפת למחנות בין מדינות).


המפלגה החלה כקבוצה של הודים משכילים שרצו לשנות את אופי השלטון הבריטי. בתחילת המאה ה‑20 היא התפצלה לשתי מגמות: המתונים, שהעדיפו דרכים חוקתיות ושיתוף פעולה עם הבריטים, והקיצוניים, שקראו לפעולה נחרצת יותר. לאחר מלחמת העולם הראשונה קירב את המפלגה למהטמה גנדי, שהנהיג שימוש ב'סאטיאגראהא', התנגדות לא אלימה שמבוססת על מחאה אזרחית.

גנדי הפך המפלגה לארגון המוני, שפנה לשכבות רחבות בחברה והילחם גם בתופעות פנימיות כמו אפליה בין קאסטות (מערכת מעמדות הודית) ועוני. ב‑1937 הקונגרס התחיל להשתתף בממשלות פרובינציאליות, וב‑1942 הכריז על תנועת "צאו מהודו" (Quit India) שדרשה עצמאות מיידית.

אחרי עצמאות הודו ב‑1947 הפכה הקונגרס למפלגת השלטון הראשית. לאחר מות גנדי וסרדאר פאטל, מנהיג שבלט היה ג'ווהרלל נהרו. הוא הוביל את המפלגה בשנות ה‑50 וה‑60 וכיהן כראש הממשלה. תחת הנהגתו המפלגה החזיקה בהישגים בבחירות של שנות ה‑50 וה‑60. לאחר מותו של נהרו עלתה שאלת ההנהגה, ושלטון עבר לפרק זמן קצר לידו של לאל בהדור שסטרי.

אינדירה גנדי, בתו של נהרו, ניצחה בתחרות על הנהגת המפלגה והפכה לדמות מרכזית. בשלהי שנות ה‑60 המפלגה התפצלה, ואינדירה הקימה פלג משלה. בשנות ה‑70 נקטה באמצעים פופוליסטיים (מה שפונה ללב הציבור) אך גם הפכה סמכותית יותר. ב‑1975 הכריזה על מצב חירום שנמשך זמן מה, וב‑1977 המפלגה הובסה. היא חזרה לשלטון ב‑1980. ב‑1984 הומתה אינדירה על ידי שניים משומרי ראשה, ובימים שאחר כך התרחשה אלימות קשה נגד קהילת הסיקים.

רג'יב גנדי, בנה של אינדירה, הובא להנהגה וניצח בבחירות ב‑1984. ב‑1991 הוא נרצח בפיגוע בזמן קמפיין בחירות. לאחר מותו עלה פ. ו. נרסימהה ראו לתפקיד ראש הממשלה.

בשנות ה‑90 המפלגה התמודדה עם משבר והשפעתה ירדה. היא נכנסה לשלב של תמיכה בממשלות קואליציה וחוותה חילופי הנהגה. בתחילת שנות ה‑2000 סוניה גנדי הפכה לדמות מרכזית במפלגה.

סוניה גנדי נבחרה לנשיאות המפלגה. בבחירות 2004 זכתה הקונגרס במספר המושבים הגדול ביותר, וקיבלה תמיכה מהשמאל בפרלמנט. היא תמכה במאנמוהאן סינג כראש ממשלה, והוא כיהן בשנים 2004, 2014 לאחר זכייה נוספת ב‑2009. בבחירות 2014 המפלגה ספגמה תבוסה גדולה בעקבות עליית מפלגת העם ההודית, ומשם ירד כוחו הציבורי של הקונגרס. בבחירות 2019 חלה התאוששות חלקית ל‑52 מושבים. סוניה חזרה לעמוד בראש המפלגה לאחר התפטרותו של רהול גנדי. באוקטובר 2022 נבחר מליקרג'ון קהרג לנשיא המפלגה.

המפלגה הייתה בשלטון בצירוף של כ‑54 שנים מאז העצמאות. שישה מתוך 14 ראשי ממשלות הודו באו ממנה. מאז 2014 היא משמשת בעיקר כמפלגת אופוזיציה משמעותית בפוליטיקה ההודית.

מפלגת הקונגרס הוקמה ב‑1885 והיתה חשובה למען עצמאות הודו. היא ארגנה מיליוני אנשים לתמוך בבקשת חופש מהבריטים.


בתחילה היה בה קבוצה של אנשים משכילים. במאה ה‑20 היא התפצלה לשתי קבוצות: מתונים שרצו דרכי משא ומתן, וקיצוניים שרצו דרכים נחרצות יותר. מהטמה גנדי הנהיג פעולות לא אלימות שנקראות סאטיאגראהא (מחאה לא אלימה).

אחרי שהודו קיבלה עצמאות ב‑1947, הקונגרס הייתה המפלגה החזקה. ג'ווהרלל נהרו הנהיג וקידם מדיניות של חילוניות (דת ושלטון נפרדות) ועזרה לעניים. אחרי מותו, לאל בהדור שסטרי הוביל זמן קצר.

אינדירה גנדי, בתו של נהרו, הפכה למנהיגה. היא ניהלה מדיניות פופולרית וחזקה. ב‑1975 הכריזה על מצב חירום (זמן מיוחד שבו השלטון קיבל יותר כוח). המפלגה הפסידה ב‑1977 וחזרה ב‑1980. ב‑1984 אינדירה נרצחה. אחרי זה היו מהומות קשות ופגעו בהרבה אנשים.

רג'יב גנדי, בנה של אינדירה, הוביל את המפלגה וניצח בבחירות. ב‑1991 הוא נרצח בפיגוע.

בסוף המאה ה‑20 סוניה גנדי הובילה את המפלגה. ב‑2004 המפלגה חזרה לשלטון והציבה את מאנמוהאן סינג כראש ממשלה. ב‑2014 המפלגה ספגה תבוסה גדולה. ב‑2019 היא זכתה ליותר מושבים, וסוניה חזרה למשמרת. ב‑2022 נבחר מנהיג חדש בשם מליקרג'ון קהרג.

המפלגה נשלטה במדינה במשך שנים רבות והביאה כמה מראשי הממשלה של הודו.