הרקע לשפל הגדול

השפל הגדול היה משבר כלכלי חמור שהחל בנפילת בורסות ארצות הברית ב־24 באוקטובר 1929, "יום חמישי השחור". המשבר המשיך בשפל עמוק דרך שנות ה־30, ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הנפילה באוקטובר 1929 באה אחרי כ־8 שנות גאות כלכלית שתחילתה באמצע 1921. בתקופה זו היצע הכסף בארה"ב גדל מ‑45.3 ל‑73.23 מיליארד דולר. זוהי קפיצה של כ־62% בכמות הכסף במחזור, בעוד שמלאי הזהב כמעט ולא השתנה. המשמעות: כמות האשראי (הלוואות) שגדלה לא נתמכה בזהב, תהליך שנחשב אינפלציוני (עליית מחירים) במהותו.

חוקרים חילקו את הסיבות למספר גישות. ממונטריסטים כמו מילטון פרידמן נטען שהבנק הפדרלי (הפד) פעל באופן שגוי והרחיב אשראי זול. קיינסיאנים ותומכי ניו דיל הדגישו גורמים מבניים, כמו ייצור יתר וביקוש שלא צמח מספיק. האוסטרים (אסכולה אוסטרית) טענו שאשראי זול יצר בועה שהסתיימה בשפל. לכל גישה יש טיעונים תומכים, אך רבים מסכימים שהמדיניות המוניטרית של הפד שיחקה תפקיד מרכזי.

הבנק הפדרלי הוקם ב־1913 כדי לייצב את המערכת הבנקאית. בשנות ה־20 תפקידי הבנק כללו חיזוק הכלכלה באמצעות הרחבת אשראי (הלוואות זולות) ולא רק שמירה על יציבות. המדיניות הזו נחשבה אז כלי תקין לעידוד תעסוקה וייצור.

בשנות ה־20 שלטו נשיאים רפובליקניים ותמכו במדיניות שאפתנית של צמיחה וריביות נמוכות. שחקנים פוליטיים וכלכליים רצו שנוצר "עידן שגשוג" מתמשך. ההגבלות על בנקים הוקלו, וניתנו הטבות למעמדות עשירים ולתעשייה.

הפד נקט צעדי מדיניות שפתחו פתח לאשראי נרחב: עידוד מעבר לחשבונות משיכה (חשבון עובר ושב), הורדת רזרבות חובה על הפיקדונות, ויצירת אפשרות ל'גלגול' הלוואות ישנות להלוואות חדשות. אלה אפשרו לבנקים לתת הלוואות רבות יחסית להון שברשותם.

המעבר מחשבונות חיסכון לחשבונות משיכה אפשר לבנקים להשקיע יותר כספים. רזרבות נמוכות על חשבונות משיכה (למשל 3%) הגדילו את היכולת להעניק אשראי. זה האיץ צמיחה של השקעות ובורסה, אך גם יצר פגיעות רבה יותר במערכת.

הפד איפשר גלגול חובות ללא בדיקה וללא ריבית עונשין בפועל. פירוש הדבר: בנקים יכלו להמשיך ולגלגל הלוואות בעייתיות מבלי להתמודד עם הפסדים. זה הגביר סיכון ושמר על השקעות פגומות בשוק.

הפד, ולמעשה סניפיו החזקים כמו ניו יורק, תמרץ מתן אשראי להשקעה בבורסה בריביות נמוכות יחסית. הלוואות בורסאיות הפכו נגישות וזולות, מה שהאיץ ספקולציה במניות.

הפד קנה שטרות הסכמה (Acceptances), מסמכים קצרים למימון סחר חוץ, בריבית נמוכה. קניה זו סיפקה אשראי זול למדינות ולבנקים זרים, במיוחד לגרמניה. בכך הוגבר הסיכון הכללי, כי הרבה הלוואות קוצרו אך לא נבדקו היטב.

ב־1927, 1928 חלה קפיצה בהזרמת אשראי ובקניית שטרות הסכמה. היצע הכסף הגיע לשיא סביב 73 מיליארד בסוף 1928. השוק המיזמר (מניות) עלה חזק, לעתים על בסיס אשראי קצר טווח. בהיעדר המשך הזרמות בגובה זה בתחילת 1929, החלה התמוטטות שנגמרה בנפילת הבורסה באוקטובר.

רוב החוקרים מסכימים שההתנהלות של הבנק הפדרלי והלחצים הפוליטיים סייעו להיווצרות המשבר. מדיניות של "כסף קל" שאיפשרה הרחבת אשראי מבלי בקרה מספקת יצרה בועה ספקולטיבית. האשליה שניתן לשלוט בכלכלה באמצעות הזרמות מתמדות של אשראי נפגעה כשהשוק התכווץ.

השפל הגדול היה משבר כלכלי גדול. הוא החל אחרי שנפלה הבורסה ב־24 באוקטובר 1929.

לפני הנפילה היתה תקופה ארוכה של גאות. הכסף שהיה בשוק גדל הרבה. אינפלציה זה עליית מחירים, והיתה יותר אינפלציה אז.

יש הסברים שונים. חלק אמרו שהבעיה היתה במדיניות של הבנק הפדרלי. הבנק הזה יכול לתת אשראי. אשראי זה הלוואה, כסף שמקבלים היום ומחזירים אחר־כך.

הבנק הפדרלי נוצר כדי לעזור לכלכלה. בשנות ה־20 הוא נתן אשראי זול כדי לעודד עסקים.

הפד הוריד את הדרישות על הבנקים. הבנקים יכלו להלוות הרבה יותר. זה עזר בהתחלה, אבל גם יצר סיכון.

הבנק קנה מסמכים שנקראו שטרות הסכמה. שטרות אלה עוזרים לממן סחורות בין מדינות. קנייתם עשתה את ההלוואות זולות גם למדינות אחרות.

הכסף הזול עזר לשוק המניות לעלות מהר. בסוף 1928 הכסף כבר לא גדל יותר. ההשקעות התקשו, והשוק קרס ב־1929.

המסקנה העיקרית: מדיניות של לתת הרבה אשראי בלי בקרה יכולה ליצור בועה. כשהבועה נקרעת, יש משבר גדול. השפל הראה כמה חשוב לשמור על זהירות בכסף והלוואות.