השבוי

''השבוי'' מאת יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), נכתב ב-1948.

סיפור על נפילתו בשבי, בסוף מלחמת השחרור, של רועה צאן פלסטיני תמים. יחידת חיילים של צה"ל לוקחת אותו לשם חקירה, שאילת שאלות כדי לקבל מידע. הרועה אינו יודע דבר. החקירות שמתבצעות הן גרוטסקיות ואלימות. חייל אחד, הזקיף, החייל הממונה לשמור על השבוי, מתמודד עם דילמה מוסרית. הוא יכול לשחררו אך מפחד לרדת מנורמות החבורה.

הסיפור מביע ביקורת על דרכי הפעולה של הצבא במלחמת העצמאות. ס. יזהר מציג את המעבר מהפסטורליה של השטח לסצנה אלימה ושבעה רצון. השפה של החיילים גסה; הם רואים ברועה "טרף" ומנהלים התנהגות חייתית. לאורך היצירה יש טשטוש בין העדר של הכבשים לבין מחלקת החיילים. הרעיון המרכזי הוא שהשבוי האמיתי איננו רק הערבי השבוי, אלא גם החיילים עצמם, ובסוף, בעיקר הזקיף, שבויה של המוסכמות והעדר.

הזקיף מהווה דמות מרכזית הפוצלת בין נאמנות לקבוצה לבין מצפונו. בהדרגה הוא מתרחק מהקול הקולקטיבי ומרגיש את חוסר האתיקה של השיטה. מוטיבים חוזרים מסייעים לכך: המעגלים והנוף הפסטורלי שהופכים לאלכסונים מעוותים, השמש שמוסיפה תחושת סגירה, והאנשה של הטבע שמראהו אנושי יותר מהאנשים. סוציולוגית-מוסרית, הסיפור מציע רעיון פשוט וקשה: בני אדם נוטים ללכת אחרי הקבוצה ולוותר על האמת הפנימית שלהם. הזקיף, בסופו של דבר, מייצג את הניסיון לשמר את ה'אני' מול הלחץ הקולקטיבי.

''השבוי'' נכתב על ידי יזהר סמילנסקי ב-1948.

הסיפור מדבר על רועה צאן פלסטיני שנלקח בשבי. "שבוי" זה מישהו שנתפס במלחמה. חיילים של הצבא שואלים אותו שאלות קשות. "חקירה" זה לשאול שאלות כדי לקבל מידע. הרועה לא יודע את התשובות. חייל אחד שומר עליו. הוא נקרא הזקיף, האיש שאמור לשמור. הזקיף מרגיש רע על מה שעושה הקבוצה.

הסיפור מראה איך חיילים יכולים לנהוג כמו עדר של ביחד. "עדר" זו קבוצה של בעלי חיים. לפעמים אנשים הולכים אחרי כולם ולא חושבים לבד. הטבע בסיפור, השמש והנוף, נראה חי יותר מהאנשים. יש שני קולות: קול של אדם אחד שמרגיש רחמים וקול של הקבוצה שצועקת כוח. הזקיף מייצג את מי שמנסה לשמוע את הלב שלו ולא רק ללכת אחרי אחרים.