וילהלם השני, קיסר גרמניה

פרידריך וילהלם ויקטור אלברט מפְרוּסְיָה, הידוע כוילהלם השני (1859, 1941), היה הקיסר האחרון של גרמניה ומלך פרוסיה. הוא שלט בין 1888 ל-1918.

וילהלם נולד בברלין לבן הכתר פרידריך ולאמו ויקטוריה, נסיכת הממלכה המאוחדת. אימו היתה בתה של המלכה ויקטוריה, ולכן וילהלם היה קרוב למלוכות אירופה.

לידתו היתה קשה וגרמה לפגיעה בעצב בידו השמאלית. הוא סבל מהשיתוק שנקרא שיתוק על שם ארב, ובעקבות כך שחסם את היד בעזרת כפפות ולפעמים מקל.
וילהלם התקבל לחינוך צבאי ומדעי, ולמד בקאסל ובאוניברסיטת בון. מאז צעירותו נשא עמו רעיון של זכאות מלכותית לשלטון.
ביסמרק, הקנצלר הראשון והדומיננטי של האימפריה, היה דמות מרכזית בחייו וניסה להשפיע עליו. לאחר מות הקיסר וילהלם הראשון והכתרת אביו לפרידריך השלישי, הפך וילהלם לקיסר ב-15 ביוני 1888, בגיל 29.

בגרמניה של תקופתו התרחשו שינויים חברתיים וכלכליים גדולים. תעשייה, מדע ותרבות פרחו. במקביל המשיך חלוקה מעמדית נוקשה, והצבא והאצולה שימרו השפעה רחבה.
וילהלם הדגיש את תפקידו הצבאי והופיע לעתים קרובות במדי צבא.

וילהלם נבדל מהקנצלר אוטו פון ביסמרק. ביסמרק הנהיג מדיניות חוץ זהירה ומחושבת, ואילו וילהלם שאף להרחיב את השפעת גרמניה במהירות.
ב־1890 נוצר הקרע, וביסמרק התפטר לאחר אי-התאמה ביניהם.

וילהלם מינה קנצלרים פחות דומיננטיים פוליטית, בתקווה לשלוט יותר בעצמו. חלק מרפורמות חברתיות בוצעו, אך העימותים בין הקיסר לאצולה ולממסד נמשכו.

באותם עשורים מונו כמה קנצלרים שניסו לאזן בין רצונו של הקיסר לבין דרישות הפרלמנט. ברנהרד פון בילוב מונה ב-1900 ונכשל חלקית, ואחריו הגיעו בתמן-הולווג ואחרים.
פרשות ציבוריות, כמו 'משבר הדיילי טלגרף' ב־1908, פגעו בתדמית הקיסר.

וילהלם שינה את מסלול החוץ של ביסמרק והעדיף מדיניות תוקפנית ושאיפה ל"מקום תחת השמש". זאת אומרת שאיפתו היתה שמעמדה העולמי של גרמניה יהיה שווה לזה של בריטניה.
האופי התיאטרלי שלו וההתבטאויות הפזיזות גרמו למשברים דיפלומטיים.

ביסמרק חתר לשמירת יחסים עם רוסיה. וילהלם ויתר על המשך הברית הזו בפועל, ובמהלך שנותיו רוסיה התקרבה לצרפת. ההידוק בין רוסיה לצרפת ובין בריטניה ניסחס בבריתות שהתבררו לאחר מכן כחלק מאלמנטים שהובילו למלחמה.

וילהלם קידם את ההתרחבות הקולוניאלית של גרמניה. המושבות הגרמניות כללו חלקים מאפריקה ואיים באוקיינוס השקט, אך הגרמנים היו מעט יחסית במושבות האלה.
בשלטון הקולוניאלי התרחשה אלימות קשה כלפי תושבים מקומיים בכמה אזורים, אירועים שנידונים כיום בביקורת היסטורית קשה.

ב־1905 ביקר וילהלם בטנג'יר וניסה לערער על ההשפעה הצרפתית במרוקו. תגובת המעצמות חשפה את בדידותו של גרמניה בזירה הבינלאומית.

ראיון שפרסם הקיסר ב־1908 בעיתון בריטי הכיל אמירות שנחשבו פזיזות. המשבר גרם לזעזוע דיפלומטי ופגיעה בתדמית הקיסר גם בבית.

וילהלם דחף לבניית צי חזק. שר הימיה אלפרד פון טירפיץ קידם את תכנית הצי, שאם נבנתה, גררה מרוץ חימוש עם בריטניה.

ב-1914 הרצח של יורש העצר האוסטרו-הונגרי החל משבר שקפץ לשרשרת הכרזות מלחמה. וילהלם תמך באוסטריה-הונגריה ונעשה חלק מהאירועים שהובילו לפרוץ מלחמה אירופית כוללת.
תכנית שליפן היתה תכנית צבאית גרמנית לתקוף בצפון־מערב בזמן המלחמה. החלטות צבאיות ומדיניות נתנו מקום מרכזי למפקדים הצבאיים.

בתעמולת מדינות ההסכמה הפך וילהלם לדמות שלילית. במציאות, ככל שהמלחמה התארכה, כוחו של הקיסר נשמט. מ-1916 שלטה בפועל דיקטטורה צבאית שהשתמשה בו כבובות ראווה.
לודנדורף והינדנבורג, שני גנרלים בולטים, לקחו לידיהם את ניהול המלחמה והמדינה.

בסוף 1918 היה ברור שהמלחמה אבודה. לחצים פוליטיים ופעילות פנימית הביאו לווילהלם להתפטר ולעזוב לגרמניה. ב-9 בנובמבר הודיעו הנהגים הפוליטיים על סיום המלוכה, והוא יצא להולנד בגלות.

וילהלם התגורר בעיירה דורן בהולנד מ-1920 עד מותו ב-4 ביוני 1941. בתקופת הגלות נשא זכרונותיו והמשיך ליצור קשרים פוליטיים.
הוא מת מתסחיף ריאתי בשנת 1941, בזמן שהמדינה הגרמנית כבר תחת שלטון הנאצים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה האשימו רבים את וילהלם באחריות למלחמה. במחקר מאוחרים יותר נותנו משקל גם לגורמים מדיניים וכלכליים רחבים. כיום נראית דמותו מורכבת עם טענות לחוסר יציבות וכן חשיבות היסטורית.

יחסו היה מעורב. יש לו התבטאויות אנטישמיות, אך גם קשרים והשפעה על יהודים מסוימים. כמה יהודים בתפקידים כלכליים ותרבותיים פעלו תחת שלטונו. לאחר עליית הנאצים הביע אי נוחות מסוימת כלפי מדיניותם כלפי יהודים, אך גם עסק בהאשמות כלפי קהילות אלו.

וילהלם שקל לתמוך ברעיונות ציוניים בשלב מוקדם. הוא נועד עם בנימין זאב הרצל ב-1898 בארץ ובקונסטנטינופול. ההבטחות היו מעורפלות, והסולטאן הטורקי לא נתן אישור בר־קיימא.

בין 26 באוקטובר ל-4 בנובמבר 1898 ביקר וילהלם בארץ ישראל עם אשתו. הביקור כלל חנוכת כנסיות, פגישות רשמיות ושיפורים בתשתיות. במקומות כמו חיפה וירושלים נותרו עדויות לביקורו.

וילהלם נשא לאוגוסטה ויקטוריה ב-1881. לזוג נולדו שבעה ילדים. לאחר מותה נישא להרמינה ב-1922. חייו נוהלו בנאמנות משפחתית ומעט שמועות אישיות שלא הוכחו.

ישנן תמונות רבות מתקופת שלטונו, מביקורו בארץ ובעבודות משפחתו. רוב הזכרונות והמקומות המוחשיים נשמרים כמוסדות זיכרון.

וילהלם השני (1859, 1941) היה הקיסר האחרון של גרמניה ומלך פרוסיה. הוא שלט מ-1888 עד 1918.

וילהלם נולד לברלין. אמו היתה בתה של המלכה ויקטוריה באנגליה. לכן הוא היה קרוב למשפחות המלוכה באירופה.

לידתו היתה קשה ופגעה ביד שמאל שלו. הוא הסתיר את הפגיעה בעזרת כפפות ומקל. הוא למד בקאסל ובבון, ועלה לכס המלוכה בגיל 29.

וילהלם אהב להראות כוח. הוא רצה שגרמניה תהיה אימפריה חזקה בעולם. לכן בנה צי גדול, והמרוץ הימי הזה העציב על הקשרים עם בריטניה.
הוא גם רצה מושבות מעבר לים, כמו חלקים באפריקה.

ב-1898 ביקר וילהלם בארץ ישראל. הוא חנך כנסיות ופגש את תיאודור הרצל, מנהיג הציונים. הביקור שיפר דרכים ובניינים בעיר.

בשנים 1914, 1918 פרצה מלחמה גדולה באירופה. בסופה גרמניה הובסה. בסוף 1918 וילהלם עזב את הכס ויצא להולנד.

וילהלם חי בעיירה דורן בהולנד עד מותו ב-1941. הוא פרסם זכרונות ועסק בחקלאות ובגילוף עץ. הוא נטמן בדורן.

אחרי המלחמה האשימו אותו בחלק מהאחריות. מאוחר יותר היסטוריונים דנו גם בתנאים הכלכליים והפוליטיים של התקופה. כיום זוכרים אותו דמות מורכבת, עם הצלחות וגם טעויות.