בשווקים לא מפותחים (שוק קטן או לא מסודר), היו נהוגות פעולות ויסות שערי ניירות ערך. בישראל ובארץ ישראל זה התרחש בעיקר בין השנים 1935, 1975, ובהמשך הוויסות נמשך במידה רבה עד משבר מניות הבנקים ב-1983. המטרה היתה לשמור על תשואה גבוהה ויציבה (תשואה = החזר כספי שהמשקיע מקבל), כדי לעודד השקעה גם כאשר מחיר המניה לא שיקף את הדיבידנדים הצפויים.
סוחרים ובנקים שמעו ברשימות של ניירות ערך שהם “מזהים” עמם. כשנוצר עודף ביקוש או עודף היצע שהשוק לא כיסה, אותם גורמים היו משלימים את החסר, קונים כשאין קונים או מוכרים כשאין קונים, ובכך מווסתים את השער. לעתים הפעולות נעשו "נגד הזרם": כדי למנוע עליות או ירידות חדות. בתקופה שבה המסחר היה אינטימי, היו ברוקרים שממתינים להתייעצות טלפונית לפני פעולה, וההחלטה בוצעה בזהירות.
משרד האוצר ובנק ישראל הכירו בקשר בין הבורסה לשוק ההנפקות. בנק ישראל תמך בשוק המלוות הממשלתיות, והמשרד עודד הנפקות של חברות. ככל שנמכרו ניירות ערך לציבור, נפתחו אפשרויות למימון פרויקטים פרטיים והפחתת התלות במימון ציבורי. למרות ההכרה, הרשויות לא תמיד פעלו בנחישות לעצור ויסות מלא עד למשבר בשנות ה-80.
בסוף שנות ה-60 החל בנק ישראל לווסת מלוות קצרי מועד (מלווה קצר מועד = איגרת חוב למשך כמה חודשים עד שנה). הבנקים נכנסו למסחר כדי לייצר רושם של שוק יציב. מלוות אלה נועדו לתת תשואה קבועה, אך נמכרו לעתים בפחות מערכן הנקוב, מה שיצר צורך בשוק משני יציב שאפשר למכור בו לפני הפירעון בלי הפסד.
בשנים 1961, 1967 הונפקו תעודות מלווה קליטה וחסכון חובה (איגרות חוב שהמדינה הנפיקה למחזיקים). לתעודות היה ריבית והן צוידו בהצמדה. לאחר ההנפקה התעודות הפכו לסחורה בשוק, ונמכרו לפעמים במחירים נמוכים מהערך הנקוב, מה שהפך אותן לאטרקטיביות למשקיעים.
הבנקים והסוחרים השתמשו במלאי התעודות ובמידע על היצע וביקוש כדי למנוע תנודות חריפות במחירים. הם גם המליצו ללקוחות לקנות את התעודות הללו. בכך הבטיחו סחירות ושמרו את המחיר קרוב לערך הפירעון לקראת המועד.
הפרקטיקה של ויסות בשוק המילוות שימשה כ"ניסוי" לויסות שערי מניות הבנקים. ההבדל המשמעותי היה שסוג הניירות שונה: מלוות ותעודות הן איגרות חוב, ואילו מניות הבנקים הן בעלות זכויות בעלות בחברה. אחרי המשבר התפתחו כללים חדשים: בשנת 2003 הבורסה קבעה כללים לפעילות מותרת באמצעות עושֵה שוק מורשה (market maker), ובשנת 2007 פעלו בבורסה שבעה עושי שוק שווסתו עשרות ניירות ערך.
במדינות עם שוק קטן היו פעולות שנקראות ויסות שערים. ויסות שערים פירושו שמישהו מנסה לשמור על מחירים יציבים.
בנקים וסוחרים שמרו על רשימה של ניירות ערך שהם מעוניינים להגן עליהם. אם מעט אנשים רצו לקנות, הבנקים קנו. אם היו יותר קונים, הם מכרו. כך נמנעו עליות וירידות חזקות.
בנק ישראל והמשרד האוצר ידעו שהבורסה וקניית ניירות ערך קשורות למימון המדינה. הם רצו שהשוק יעבוד טוב כדי לעזור למדינה ולחברות.
היו מלוות קצרי מועד. זהו סוג של איגרת חוב (הלוואה שמנפיקה המדינה או הבנק לתקופה קצרה). אנשים קנו אותן כי קיבלו תשואה טובה. כדי שלא יירדו במחיר, הבנקים שמרו על המחיר.
הצורה הזאת של ויסות עזרה לשמור על יציבות. אחר כך ניסו את אותה שיטה גם על מניות בנקים. ב-2003 הבורסה קבעה כללים חדשים לעשיית ויסות זו, ובשנים שלאחר מכן עבדו בבורסה עושי שוק מורשים.
תגובות גולשים