ועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים

הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (ולקחש"פ) פועלת לפי חוק התכנון והבנייה. זו ועדה במדרג הארצי שתפקידה להגן על עתודות קרקע שישמשו לחקלאות ולשטחים פתוחים בישראל.


התנועה הציונית עוד לפני קום המדינה ראתה בקרקע החקלאית משאב חיוני לקיום העם. בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה (1948, 1952) הוקמו עשרות יישובים כפריים, והתכנון העירוני היה שונה מהיום: ערים תוכננו בצפיפות נמוכה לפי מודל "עיר גנים". ב-1951 פורסמה תוכנית שרון שקידמה פיזור אוכלוסייה והדגישה את חשיבות ההתיישבות החקלאית בפיתוח המדינה.

בשנת 1953 נערך סקר שהראה כי ישראל עומדת על כ-1.6 דונם קרקע חקלאית לנפש. בעקבות כך, ב-18 במאי 1953, אישרה הממשלה את החלטה 274 לשמירה על קרקע חקלאית. בין העקרונות: שינוי ייעוד קרקעות חקלאיות למטרות לא חקלאיות יצריך אישור, גם אם הקרקע בבעלות פרטית; הגדרת קרקע חקלאית תעשה על-ידי משרד החקלאות; ותוקם ועדה מייעצת לבחינת תוכניות קודמות. הוועדה הוקמה תחילה כגוף מייעץ שכלל נציגי משרדי ממשלה, צה"ל ורשויות לאומיות.
ב-1963 הורחבו סמכויות הוועדה כך שבנייה על קרקע שעלולה להיות חקלאית תצריך את אישורה לפני הגשת הבקשה לוועדה המחוזית.

חוק התכנון והבנייה (1965) נתן לוועדה מעמד חוקי. הוועדה קיבלה סמכות להכריז קרקעות כ"חקלאיות" על בסיס חוות דעת מומחים של משרד החקלאות, ולאשר או לסרב לתוכניות והיתרי שימוש חורג על קרקעות אלה. ב-1965 נקבע גם כי קרקע חקלאית תימסר בחכירה ולא תימכר לצמיתות, והרבה מאדמת המדינה נמסרה למנהל מקרקעי ישראל (כ-18.3 מיליון דונם). ב-1966 נכנס לתוקף חוק ההתיישבות החקלאית, שאסר על ספסרות בקרקע ומכסות מים. ב-1968 הוכרזו כחקלאיות כ-15 מיליון דונם, רובם באזורי השפלה וצפון הנגב.

גל העלייה בשנות ה-90 וחריפות משבר הדיור הגבירו את הלחצים על קרקעות חקלאיות. ב-1990 אפשרה הוועדה הפשרה של כ-45 אלף דונם לבנייה והוקמה תוכנית להקמת מספר ישובים חדשים. תיקון 43 (1995) העביר סמכויות לוועדות מקומיות וייסד ועדת משנה למיון מוקדם של חמשה חברים, שתדון ותמיין בקשות בתוך 30 יום. שם הוועדה שונה לכלול גם "שטחים פתוחים". דו"ח מבקר המדינה (2001) מצא כי בשנים 1995, 2000 אושרו בממוצע כ-40,700 דונם בשנה להפשרה, ושוועדת המיון פטרה חלק גדול מהבקשות בלי פרוטוקול מסודר.
בשנים 2003, 2006 הוגשו יוזמות חוק שחלשו את סמכויות הוועדה, וב-2006 הוחלט כי הוועדה לא תתערב בתוכניות שכבר אושרו בידי המועצה הארצית.

תמ"א 35 (2005) קבעה חיזוק ערים ושמירה על שטחים חקלאיים ופחיתה הקמת יישובים חדשים. לאחר המחאה החברתית ב-2011, הממשלה קידמה הרחבת השטחים לבנייה כדי להקל על מחירי הדיור. עדכון שנאמד במארס 2016 הוסיף כ-40 אלף דונם שבהם תתאפשר בנייה עירונית, כולל הרחבת רחובות בכ-1,000 דונם שנלקחו משטחים חקלאיים.
נכון ל-2020 ירדה כמות הקרקע החקלאית לנפש לכ-300 מ"ר, ועקב כך ישראל זקוקה ליבוא של מוצרי מזון בסיסיים כגון חיטה, סוכר, אורז ובקר.

הוועדה מכריזה על קרקעות כחקלאיות, בוחנת ומאשרת או דוחה תוכניות ובקשות לשימוש חורג או להיתר בנייה על קרקע כזו, ושומרת על שטחים פתוחים.

הוועדה כוללת נציגים ממשרדי ממשלה רלוונטיים, רשויות תכנון, צה"ל וגופים לאומיים. מיקומה במדרג התכנוני הוא ליד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה.

הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים שומרת על אדמות לחקלאות ולשטחים טבעיים. ועדה זו עובדת לפי חוקי התכנון.


אנשים לפני קום המדינה חשבו כי אדמה חקלאית חשובה מאוד כדי לגדל אוכל. אחרי הקמת המדינה נבנו יישובים חקלאיים רבים. ב-1951 הוצעה תוכנית שרון שקידמה פיזור יישובים והדגישה חקלאות.

ב-1953 גילו שיש מעט מאד אדמה חקלאית לנפש. הממשלה החליטה להגן על האדמות. נוסדה ועדה שתבדוק כל תוכנית שמחליפה אדמה חקלאית לשימוש אחר.

חוק התכנון והבנייה ב-1965 נתן לוועדה כוח חוקי. הוועדה רשאית להכריז על קרקע כחקלאית. קרקע חקלאית חלקה ניתנת בחכירה (השכרת קרקע), ולא נמכרת לצמיתות. ב-1968 הוכרזו מיליוני דונמים כקרקע חקלאית.

בשנות ה-90 היו הרבה עולים וחשש לדיור. הוועדה אישרה לשחרר חלק מאדמות החקלאות לבנייה, כ-45 אלף דונמים. תיקון ב-1995 יצר ועדת מיון קצרה שתבדוק תוכניות במהירות.

בשנת 2005 קבעו תוכנית לא לאפשר פרבור יתר ולהגן על הקרקעות. אחרי המחאה ב-2011 החליטה הממשלה לשחרר אדמות לבנייה. ב-2016 הוסיפו כ-40 אלף דונמים שאפשר לבנות עליהם.
עד 2020 ירדה כמות האדמה החקלאית לנפש מאוד. לכן ישראל מייבאת חלק מהמזון הבסיסי שלה.

הוועדה אומרת אם אדמה היא חקלאית. היא מאשרת או דוחה בנייה על אדמות חקלאיות.

בוועדה יש נציגים ממשרדי ממשלה, מהרשויות הצבאיות ומגופים לאומיים.