ועדת עורכי העיתונים היומיים, שנקראה גם "ועדת העורכים", הייתה גוף ישראלי שקישר בין כלי תקשורת לבין ראשי מערכת הביטחון וממשל. היא פעלה החל מ-1942 ותיאמה דפוסי פרסום וסירובה לפרסם ידיעות רגישות. מטרתה הייתה, לפי המדינה והעורכים, לשמור על ביטחון המדינה באמצעות סינון מידע. צנזורה (איסור לפרסם מידע מסוים מטעמים ביטחוניים) התקיימה בשיתוף הוועדה ובאמצעותה גם כוננה צנזורה עצמית בעיתונות.
הוועדה הוקמה ב-1942 בשם "ועדת התגובה" כדי להתנגד לצנזורה הבריטית ולתאם תגובות של העיתונים. היא פעלה במקרים כמו חיפוש אלים בקיבוץ רמת הכובש ב-1943: העורכים החליטו לתקוף את הצנזורה ולהודיע על האירוע, מה שהוביל לסגירת עיתונים וחרם על עיתון בריטי שאמור היה לפרסם את גרסת השלטון.
הוועדה גם סייעה למניעת הוצאות להורג או לחנינות, כמו במקרה דב גרונר ב-1947, בכך שהעורכים נמנעו מפרסום שעלול לפגוע במאמצים אלה.
ב-1948 נקבע הסדר צנזורה מרצון בשם "שישה-עשר הלאווים", שאסר בין השאר על דיווח על תנועות צבא ומתקנים רגישים. עם הקמת המדינה הממשלה ירשה את תקנות ההגנה המנדטוריות והצנזור הצבאי קיבל סמכויות רחבות. העיתונות ותוקנה הסכמה בין העיתונים לצנזורה, שעל פיה הצנזורה תתמקד במידע ביטחוני בלבד והעיתונים ישתפו פעולה כדי שלא להיסגר.
ראש הממשלה דוד בן-גוריון תמך במערכת זו. הוא העביר מידע סודי לעורכים בתנאי שלא יפרסמו אותו, ובכך התפתח מצב שבו עיתונים העדיפו לא לפרסם ידיעות מסוימות כדי לשמור על זרם מידע סודי מהממשלה.
בין הגורמים שפגשו את הוועדה היו גם שרי ביטחון, ראשי שב"כ ומוסד ומוסדות כמו הסוכנות היהודית ואוניברסיטאות, כשהם מבקשים לסתור פרסומים שעלולים להזיק.
העיתון "קול העם" של המפלגה הקומוניסטית הוחרג לעיתים מההסכמות וננעל לפרסום מספר פעמים. סגירות אלו הובילו להליכים משפטיים (בג"ץ קול העם) וחשפו את המתחים בין חופש העיתונות לצנזורה.
עיתונים כמו "העולם הזה" ו"חדשות" סירבו להצטרף להסכמות. הם פרסמו מידע בדרך עקיפה ולחששו של הממסד. לדוגמה, "העולם הזה" פרסם על מאסרו של מרדכי קידר, שנשמר בסוד שנים רבות.
ב-9 ביולי 1963 הוסכם לא לפרסם על תוכנית הגרעין הישראלית. הסכמה כזו אילצה עיתונים שלא לדון בנושאים מסוימים, והיו שראו בכך מניעת דיון ציבורי חשוב. מצד שני, עורכי עיתונים טענו שהם לא תמיד היו במעמד מקצועי לשפוט סוגיות צבאיות ויש להם רצון להימנע מפרסום מסוכן.
החל משנות ה-70 וה-80 גדל הדגש על חופש המידע. אירועים כמו פרשת "קו 300" ב-1984, שבה עיתון פרסם תמונה שהניחה שהמחבלים הורדים מהאוטובוס היו חיים, השפיעו על אמון הציבור בצנזורה. החלטות הצנזורה נדונו בבתי המשפט: ב-1989 תיקון להסכם הצנזורה הגביל את סמכות הפסילה רק למידע שבפרסומו יש סכנה ממשית ובקרבה למוחלטות לפגיעה בביטחון.
בשנות ה-90 דלפו פרשות ופרסומים בינלאומיים, ופרסום מידע בחו"ל הגיע גם לישראל. בשנת 1992 פרשה של תאונת אימונים ונוכחות הרמטכ"ל דולפה לחו"ל. בעקבות כך עיתונים כמו "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" נטשו את ההסכם הישן. ב-1996 נוצר הסכם צנזורה חדש שמצמצם את הסמכות לפסול מידע ומעניק אמצעים משפטיים לערער.
בפועל ועדת העורכים איבדה את כוח ההשפעה שלה לקראת סוף המאה ה-20. היא חדלה להתכנס בתחילת שנות ה-2000. היום הצנזורה משתמשת בעיקר בצווי איסור פרסום, ותא הכתבים הצבאיים מקבל גישה בלעדית לחלק מהמידע. בעידן האינטרנט ההסכמות בין המדינה לכלי התקשורת המרכזיים השתרבבו פחות, כי מידע זורם ישירות מאתרים זרים, רשתות חברתיות ובלוגים.
בשנים מאוחרות נערכו פגישות חירום לעתים רחוקות, למשל ב-12 בפברואר 2013, כשמשרד ראש הממשלה כינס את ועדת העורכים כדי לנסות למנוע פרסום תיק שדובר עליו בתקשורת זרה. ב-2015 הצנזורית הצבאית ציינה שההסכם המיושן מול ועדת העורכים איבד מתוקפו, כי הוועדה כבר אינה קיימת.
ועדת העורכים הייתה קבוצה של עורכים ופוליטיקאים. הם נפגשו כדי להחליט מה מותר לפרסם בעיתונות.
הוועדה נולדה ב-1942 כדי להתמודד עם הצנזורה הבריטית. צנזורה היא איסור לפרסם מידע מסוים מטעמים ביטחוניים.
ב-1943 העורכים התאגדו אחרי פעולה קשה בכפר רמת הכובש. הם עזבו את העיתונים כפעולת מחאה.
ב-1948 הוחלט על כללים שהגבלו דיונים על תנועות צבא ומקומות רגישים. דוד בן-גוריון נתן מידע סודי לעורכים בתנאי שלא יפרסמו אותו.
הוועדה סייעה לשלוט בפרסומים שגרמו לחשש לביטחון. מקרים כמו סירוב עיתונים להשתתף גרמו למתחים.
בשנות ה-70 וה-80 גדל הרצון לחופש מידע. ב-1984 פרשת "קו 300" הראתה בעיתונות תמונה חשובה. אחרי המקרים האלה, הציבור ובתי המשפט צמצמו את כוחה של הצנזורה.
ב-1996 סוכם הסדר חדש שמגביל מה הצנזורה יכולה לחסום. ועדת העורכים החלישה ופסקה מלהתכנס בתחילת שנות ה-2000. היום המידע עובר מהר באינטרנט, וזה מקשה על הגבלות פרסום.
תגובות גולשים