ועידת וידאו

ועידת וידאו היא מפגש שמתקיים בעזרת וידאו (תמונה נעה) וקול במקום מפגש פנים אל פנים. המשתתפים רואים ומדברים זה עם זה בזמן אמת, וזה מאפשר שיתוף פעולה מרחוק.

הטכנולוגיה לקיום ועידות וידאו קיימת מאז המצאת הטלוויזיה. בשיטות הראשונות השתמשו בטלוויזיה במעגל סגור, עם מצלמה ומסך בכל צד. בשנות ה-60 וה-70 נעשה בה שימוש גם בטיסות מאוישות לחלל, שם האסטרונאוטים ומרכז הבקרה ראו זה את זה בערוצי שידור דו-כיווניים.

השיטה היתה יקרה ולכן לא התאימה לרפואה, חינוך או פגישות עסקיות רחבות. ניסיונות להשתמש בתשתיות הטלפון נכשלו בגלל רוחב פס נמוך ואי־יכולת לדחוס וידאו (דחיסת נתונים, שיטה להקטין את כמות המידע כדי להעבירו מהר יותר). בשנות ה-70 חברת AT&T הציעה את PicturePhone, אך העלות והאיכות הנמוכה מנעו שימוש נרחב.

בראשית שנות ה-80, עם רשתות טלפון ספרתיות ועם ISDN, החלה טכנולוגיה דיגיטלית לשפר את הווידאו. המהפכה הגדולה הגיעה עם האינטרנט ופרוטוקול ה-IP (כללי שליחת מידע ברשת). דחיסת נתונים טובה יותר ורוחבי פס גדלים הפכו את ועידות הווידאו לנגישות. תוכנות כמו Netmeeting, MSN Messenger ו-Skype הפכו את השירות לזמין לכל מי שהיה לו מחשב וחיבור אינטרנט. במגזר העסקי משתמשים במערכות יקרות יותר לאיכות טובה יותר. כיום מוצרים בולטים הם Google Meet, FaceTime ו-Zoom.

ועידות וידאו עשויות לעייף יותר מהמפגשים פנים אל פנים. הסיבות יכולות לכלול מאמץ עיני עקב היעדר קשר עין אמיתי וחסר בתקשורת לא-מילולית, וגם מתח מהצילום הקבוע או מהתחושה שלפנים נראות קרובות מדי. עיכוב בתגובה (לדוגמה מעל 1.2 שניות) גם יוצר אי־נוחות ומרחק בין המשתתפים.

ועידת וידאו היא פגישה שבה רואים זה את זה בעזרת מצלמה. וידאו זה תמונה נעה.

אפשר לעשות ועידות וידאו כבר מאז שממציאים את הטלוויזיה. במקרים ראשונים היה מסך ומצלמה בכל צד. האסטרונאוטים השתמשו בזה בזמן טיסות בחלל, וכך הם ראו את צוות הקרקע.

זה היה יקר מאוד. בשנות ה-70 ניסו אנשים עם מכשיר בשם PicturePhone. התמונה הייתה לא טובה והמכשיר יקר, ולכן לא השתמשו בו הרבה.

מאוחר יותר בא האינטרנט. אינטרנט זו רשת שמחברת מחשבים. כשהאינטרנט השתפר, אפשר לשלוח וידאו בקלות. תוכנות כמו Skype ו-Zoom עזרו לכך.

ועידות וידאו יכולות לעייף. זה קורה כי העיניים מתאמצות. גם כשיש דיחוי של יותר מ-1.2 שניות בתשובה, אנשים מרגישים לא נוח.