ועידת קמפ דייוויד נערכה ביולי 2000 בקמפ דייוויד שבמרילנד. המנהיגים היו נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. הוועידה לא הביאה להסכם קבע לסיום הסכסוך הישראלי, פלסטיני.
קלינטון הזמין את ברק וערפאת ב-5 ביולי 2000 להמשך המשא ומתן. הבחירה בקמפ דייוויד נעשתה גם בגלל ההצלחה ההיסטורית של ועידת 1978. הסכמי אוסלו מ-1993 נתנו מסגרת להתחלת מו"מ על הסדר קבע, אך המציאות שבשטח לא ענתה על הציפיות.
ב-11 ביולי החלו הדיונים, והוועידה הסתיימה ב-25 ביולי ללא הסכם. הצדדים הסכימו להמשיך לשוחח.
ארבע סוגיות עיקריות עוררו מחלוקת: טריטוריה, ירושלים והר הבית, פליטים וזכות השיבה, וסידורי ביטחון.
הפלסטינים דרשו ריבונות על יהודה, שומרון ועזה, אך היו מוכנים לדון בחילופי שטחים. ברק הציע בתחילת הוועידה כ-73% משטחי הגדה המערבית ועוד את רצועת עזה. לפי הצעת ברק, בתוך עשור עד שתי עשורים השטח הפלסטיני היה מתרחב לכ-90, 91% (94% אם כוללים חלקים מירושלים). ישראל הציעה לפרק כ-63 התנחלויות.
הפלסטינים חששו שהשארת חלק מהגדה בידי ישראל תקטע את רצף השטחים ותקשה על חיבור בין אזורי התיישבות פלסטיניים. בתמורה להצעת הסיפוח הוצע להעביר חלקים קטנים מהנגב, הצעה שנדחתה על ידי הפלסטינים.
מעמד ירושלים היה אחד הנושאים הרגישים ביותר. ברק הציע מודל שבו ישראל תספח גושי התיישבות מעבר לקו של 1967, כמו מעלה אדומים וגוש עציון, ובתמורה תוותר על בנים קטנים שנוספו לירושלים אחרי 1967.
הפלסטינים דרשו שריבונות מזרח ירושלים תעבור אליהם. לפי גרסתם, הרובע היהודי והכותל המערבי יוכלו להישאר תחת סמכות ישראלית, אך לא כריבונות מלאה. הפלסטינים דחו הצעה של "נאמנות" על הר הבית, ודיברו על ריבונות פלסטינית מלאה על האתרים הקדושים לאסלאם, ובפרט על מסגד אל-אקצא.
פליטים פלסטינים עזבו את בתיהם ב-1948. ב-1949 הם מנו כש־700,000, ובזמן הוועידה ההערכות דיברו על מיליונים. הפליטים דרשו זכות השיבה, זכות לחזור לבתיהם או לקבל פיצוי.
ישראל טענה כי החזרת פליטים במתכונת רחבה תסכן את זהותה כמדינה יהודית. ההצעה הישראלית כללה אפשרות להחזרה מוגבלת מטעמים הומניטריים או לאיחוד משפחות, וכן הקמת ארגון בינלאומי לטיפול בפליטים, פיצויים ומקומות התיישבות בישות הפלסטינית ובמדינות אחרות.
הישראלים דרשו סידורי ביטחון מסוימים כחלק מההסכם, כדי להגן על גבולותיהם ולשמור על יכולת תגובה בעת חירום. פירוט הדרישות לא הוצג במלואו במסמך הזה.
כל צד האשים את הצד השני בכישלון. קלינטון האשים את ערפאת בכך שלא הציג הצעה נגדית מספקת. בציבור הישראלי נשמעה הטענה ש"אין פרטנר פלסטיני". מצד שני, הפלסטינים טענו שהצעות ברק לא פתרו בעיות יסודיות, כגון פליטים וירושלים.
חלקים מהמערכת הפוליטית והיועצים טענו שמסר זה שירת מטרות פוליטיות בתוך ישראל. יש דעות שונות על מידת הרצינות של ההצעות שברק העלה.
כחודש לאחר סיום הוועידה החלו מתחים ואלימות. תקריות תקשורתיות וטענות על הסתה דווחו. ב-28 בספטמבר 2000 עלה אריאל שרון להר הבית; ביום שאחריו פרצו עימותים שבהם נהרגו פלסטינים. האירועים הללו סימנו את תחילתה של האינתיפאדה השנייה, גל אלימות שנמשך עד 2005.
יש מחלוקת על מי גרם לפרוץ האינתיפאדה. יש שהאשימו את שרון והמפגש בהר, ויש שראו סימנים לתכנון מוקדם ברשות הפלסטינית.
ניסיונות להמשיך במשא ומתן הובילו לוועידת טאבה בינואר 2001, שבה דווח שהתקרבו להסכם. השיחות נעצרו בגלל בחירות בישראל ועלייתו של אריאל שרון לשלטון.
קלינטון ניסה עוד להביא הסכם לפני סיום כהונתו. ברק ואחרים המשיכו במגעים, אך לא נחתם הסכם סופי בתקופה זו.
התנגדות לדיונים ולהצעות הגיעה גם מקרב הציבור הישראלי ותפוצות היהדות. בהפגנה בינואר 2001 מול חומות ירושלים כ-300,000 אנשים דרשו שלא לחלק את העיר. בין הנואמים היו דמויות ציבוריות בולטות.
ביולי 2000 נפגשו בבית בקמפ דייוויד נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויאסר ערפאת, ראש הרשות הפלסטינית. הם ניסו להסכים על שלום. בסוף הוועידה לא הגיעו להסכם.
היו הסכמים קודמים שנקראו אוסלו. הם נועדו להתחיל שלום, אבל עדיין היו חילוקי דעות גדולים.
הדיבורים הכבדים היו על ארבע בעיות: מי יקבל איזה שטח, מה יהיה עם ירושלים, מה עושים עם הפליטים, ומה יהיו הסדרי ביטחון.
ברק הציע תחילה כמות גדולה של שטחים לפלסטינים, אך לא את כל השטח. הפלסטינים רצו שליטה מלאה על יהודה, שומרון ועזה. הם חששו שהשטחים שלהם יחולקו לנתחים קטנים.
שאלו מי יריבון על מזרח ירושלים ועל הר הבית. הפלסטינים רצו שיריבון על מזרח ירושלים יהיה שלהם. ישראל הציעה לשמור על חלקים שבהם יש התיישבות יהודית.
המון פליטים פלסטינים רצו לחזור לבתיהם או לקבל פיצוי. ישראל חששה שזה ישנה את היותה מדינה יהודית. הוצעו פתרונות כמו החזרה מוגבלת ופיצויים דרך ארגון בינלאומי.
ישראל רצתה כללים מיוחדים לשמור על ביטחון המדינה. זה היה תנאי חשוב בשיחות.
כמה חודשים אחרי הוועידה פרצו עימותים קשים ואז החלה האינתיפאדה השנייה, גל של מאבקים בין הצדדים. ניסיונות להמשיך בשיחות נעשו, אך לא נחתם שלום אז.
חלק גדול מהציבור הישראלי לא רצה לוותר על ירושלים. מפגינים רבים יצאו לרחובות כדי להראות את מחאתם.
תגובות גולשים