זימון

זימון בהלכה היהודית היא ברכה מיוחדת שאומרים לפחות שלושה סועדים לפני ברכת המזון. ברכת המזון היא תפילת הודיה שאומרים אחרי האוכל.

הזימון חלה כאשר שלושה אנשים קבעו לאכול ביחד. "קבעו לאכול בצוותא" פירושו הסכמה ברורה לאכול יחד, כמו משפחה או חברים ששתו וישבו יחד. אם שניים התחילו והצטרף שלישי שמיועד להישאר, הם גם חייבים לזמן. אוכלים ששולחנותיהם נפרדים אינם מצטרפים.
יש חילוקי דעות בהלכה לגבי מצבים ספקתיים, למשל כשיש קצת שיחה והם לא קיבלו על עצמם לאכול יחד. הרמ"א ורבים מהפוסקים אומרים שיש לזמן ואף צריך; המגן אברהם אומר שאסור. המשנה ברורה ממליץ שבמקום ספק ראוי לזמן, ובמניין עשרה לא להזכיר את השם מטעמי ספק.

מצטרפים שלושה גברים בני מצווה, או שלוש נשים בנות מצווה. השולחן ערוך קובע שהזימון של נשים הוא רשות (לא חובה). הרא"ש והגר"א כתבו שנשים חייבות. המשנה ברורה מסביר שהפטור לנשים נובע מכך שברכת הזימון היא מדרבנן (חוק רבני), וחלק מהנשים לא היו בקיאות בה.
במקרה של תמהיל כמו שלוש נשים ואיש אחד יש מחלוקת בין פוסקים; יש שנמנעים מלזמן ויש שמציעים שהגברים יענו אחרי המזמנת.

למנהג הספרדים ופי הפוסקים (הריף, הרמב"ם) ילד קטן שיודע למי מברכים יכול להצטרף לשני מבוגרים. מנהג האשכנזים אינו זהה.

חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ושוטה שאינו בר דעת, אינם מצטרפים. חרש שיכול לדבר, ושוטה שיש בו קצת דעת, מצטרפים. שיכור או ישן אינם מצטרפים. אילם יכול להצטרף לזימון של עשרה אך לא לשלושה.

מי שאכל בשר ומי שאכל חלב, בדרך כלל יכולים להצטרף יחד. אם נאכלה גבינה קשה שיש לחכות לה שש שעות, יש אומרים שאינו מצטרף. גם מי שנוהג להימנע מבשר (כמו בתשעת הימים) לא יצורף לסועדי בשר.

בתקופות מוקדמות מנעו מ"עמי הארץ" (פחות לומדים) להצטרף לזימון כמחאה. אחר כך הנהיגו שלא להרחיקם כדי שלא יפרשו מהעם. המגן אברהם כתב שאין לצרף עוברי עבירות בפומבי. בין הפוסקים החדשים יש מי שמקל ומי שמחמיר.

מקור החיוב נמצא במשנה ובתוספתא. יש שכתבו שזו תקנת חכמים, נשענת על פסוקים שמזמינים להלל ולהודות.

הזימון הוא קריאה לאחדות הציבור, לצאת לברכה בלשון רבים "נברך". המטרה היא לעורר שבח והודיה לאל ולחזק את הקדושה סביב האוכל. בזימון של עשרה מוסיפים דרגת קדושה נוספת בנוסח הברכה.

המזמן (האחראי לקרוא; כך נקרא מי שמוביל את הזימון) אומר "נברך" והציבור עונה "ברוך שאכלנו משלו...". יש רבדים ונוסחים רבים, וכל קהילה נוהגת אחרת. בלמעלה מעשרה יש הוספה של המילה "אלהינו" בנוסח.
קיימת גם מחלוקת הלכתית האם מי שחפץ להמשיך לאכול מייד אחרי הזימון ימתין עד שמזמן יקרא את סיום ברכת המזון. לפי הרמ"א יש להמתין; השולחן ערוך מתיר לאכול לאחר הביטוי "שאכלנו משלו ובטובו חיינו".

בנוסח אשכנז המזמן מתחיל בקריאה "רבותי נברך". הסועדים עונים "יהי שם ה' מבורך". המזמן מבקש רשות בטקס קצר, אומר "ברשות מרנן... נברך שאכלנו משלו" וכולם עונים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". יש מנהגים שונים לגבי סיום נוסח זה.

בספרדים ישנם כמה נוסחים. נוסח עדות המזרח כולל הכרזה ארמית "הַב לָן וְנִבְרִיךְ..." ועניית הסועדים "שמים" כמתן רשות. לאחר מכן המזמן מזמן בעברית וכולם עונים כנוסח המוכר.

התימנים נוהגים שהמזמן אומר "ברכו" והקהל עונה "ברך". המזמן אף יכול לקרוא בקול את ברכת המזון כולה.

יש שינויים קלים בנוסח בכל עדה, אך עיקר המשמעות זהה: קריאה למען ברכה משותפת.

בחתונה מוסיפים ביטויים של שמחה, לדוגמה "שהשמחה במעונו" בזימון החתנים, בדיני מסוימים למשך שבעת ימי המשתה. בבית אבל יש נוסח מיוחד המכונה "מנחם אבלים".

קהילות רבות מקדימות פיוטים לפני הזימון, כמו "צור משלו אכלנו" או פיוטים מיוחדים לנישואים ולברית מילה.

בתלמוד דנו האם הזימון הוא חלק נפרד מברכת המזון. הוויכוח נוגע בעיקר למי שעונה בזמן האכילה ומה שהותר לו לעשות לאחר הזימון.

המזמן הוא המוביל של הזימון. ההיררכיה המקובלת: כהן, לוי, ישראל; ואם יש רב או בעל היתר, נותנים להם זכות. בעל הבית בדרך כלל מוזמן ראשון. אפשר לוותר על הזכות ולתת לאחר לזמן.

אם המזמן בוחר להזמין מישהו שיש לו זכות גבוהה יותר, הוא יכול לעשות זאת ולהזכיר את מי שהיה אמור לזמן בשלב הבקשה על מנת להראות כבוד.

בעבר המזמן היה אומר את כל ברכת המזון עבור כל הסועדים, כי לא היו ספרונים מודפסים. כיום הוא קורא בקול חלק מהנוסח ולעיתים את הסיום של ברכת המזון.

זימון היא קריאה שאומרים כששלושה אנשים אכלו יחד. זאת כדי לומר ברכת המזון ביחד. ברכת המזון היא התפילה שאומרים אחרי האוכל.

כששלושה אוכלים ביחד, בדרך כלל מזמינים. משפחה וחברים נחשבים כאוכלים ביחד. אנשים בשולחנות נפרדים לא מצטרפים. אם היו שניים והצטרף שלישי שמתכוון להישאר, אפשר לזמן.

זימון נעשה על ידי שלושה מבוגרים. נשים יכולות לעשות זימון; לפי מנהג רבים זה רשות. באשכנז נשים בדרך כלל לא חייבות.

בחלק מהמקומות ילד קטן שיודע למי מברכים יכול להצטרף לשני מבוגרים.

אנשים שלא שומעים או מבינים אינם מצטרפים. מי שיכול לדבר או שיש בו מעט דעת כן מצטרף.

מי שאכל חלב ומי שאכל בשר בדרך כלל מצטרפים. אם אחד אכל גבינה שצריך להמתין איתה שעות, הוא אולי לא יצטרף.

פעם מנעו מצרפים פחות לומדים. אחר כך אמרו שצריך להזמין גם אותם. לגבי עוברי עבירות יש חילוקי דעות.

מקור הזימון נמצא במשנה ובספרים עתיקים. יש שרואים אותה כתקנת חכמים.

הזימון קורא לאנשים לברך ביחד בלשון רבים. כך מודים לאל ומתברכת האוכל.

המזמן, האדם שמוביל את הזימון, קורא "נברך שאכלנו משלו" והאחרים עונים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". יש שינויים בנוסח בקהילות שונות.

באשכנז המזמן פותח ב"רבותי נברך" והקהל עונה "יהי שם ה' מבורך". אחר כך קוראים את נוסח הזימון והקהל עונה.

בספרדים יש נוסח ארמי בתחילה. הסועדים עונים מילה קצרה כ"הרשות" ואז המזמן מזמן בעברית.

בחתונה מוסיפים מילים של שמחה. בזמן אבל יש נוסח מיוחד שמביע נחמה.

המזמן הוא מי שמוביל את הקריאה. בדרך כלל נותנים את הזכות לכהן, ואם אין כהן לוי, ואם גם אין, ישראל. בעל הבית בדרך כלל מתחיל. בעבר המזמן היה אומר את כל הברכה בקול בשביל כולם.