א-זכאה (בערבית: אלזכאה) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם, תשלום חובה שמיועד לעזור לנזקקים ולמטרות קהילתיות. הכסף מיועד לעניים, אלמנות ויתומים, למוסדות דת וחינוך, ולעתים לרווחת חיילים ולפדיון שבויים.
יש שתי מצוות בשם "זכאה": א-זכאה הכללית שהיא חובה שנתית, וזכאת אל-פיטר, תשלום קטן שמתקיים בסוף חודש רמדאן עבור כל נפש בבית. זכאת אל-פיטר עוזרת למשפחות נזקקות לחגוג את עיד אל-פיטר.
א-זכאה נחשבת כמס שעוזר לקיים קהילה מוסלמית דתית. בהיסטוריה נקבעה גבייתה בגלוי, אך עם הזמן הושם דגש על נתינה בסתר ובחירות הנתינה. במדינות מוסלמיות מודרניות יש גם מיסים אזרחיים, והשלטון בדרך כלל לא מתערב בגביית א-זכאה.
הקוראן מדגיש צדקה ומגדיר מי זכאי לקבל אותה. בסורה 9, פסוק 60 מפורטים קטגוריות מקבלי הזכאת. בסורה 2 יש התייחסויות מוסריות לנתינה: יש לתת בכבוד, לא להעליב מקבלי צדקה, ולהתמקד בכוונה ובנתינה נכונה.
הקוראן מפרט מספר סוגי זכאים. החשובים שבהם: העניים והמסכנים, גובי הזכאה, מתאסלמים חדשים, שפודים לשחרור עצמם, בעלי חובות, לוחמי דת ונוסעים בדרכים. יש הבחנה בין עוני מבני לעוני מקרי. עוני מבני דורש שינוי חברתי; עוני מקרי נגרם מאסון.
הקוראן מציין מי זכאי ומדוע לתת, אבל לא מפרט חישובים. החדית' (מסורות הנביא) נותן הוראות מעשיות לחישוב ולביצוע. אם אין כסף, מומלץ לעבוד או לתת מה שיש, אפילו ברכה ומעשה טוב נחשבים כצדקה.
כוונת הנותן חשובה: נתינה מתוך כוונה טהורה לקבל את שכר האל היא התפקיד הרוחני של הזכאת. נתינה בסתר נתפסת כמטהרת את הכוונה ומפחיתה לחצים חברתיים.
הזכאים העיקריים לקבלת כספי הזכאת הם: העניים, המסכנים, אוספי הזכאת, מתאסלמים חדשים, שפודים לשחרור, חובאים, לוחמים בדרך הדת, ועוברי אורח.
אין לתת לזכאת לעשירים, לבני משפחה שמפרנסו חובת נותן הזכאה, לעבדים בבעלות אדונם, וללא מאמינים (כפי שמופיע בטקסט המקורי).
יש להסתיר נתינה אם רצוי, להימנע מהתרברבות, ולבחור לתת ממיטב הכסף ולא מהשיירים. רצוי לבחור לקבלים שמקרבים ללבבות ולערכים הטובים.
הזכאה מונעת קמצנות, מנקה קנאה בנצרכים, מקרבת את העשירים לאלוהים, תומכת בפרויקטים חברתיים ומפחיתה גנבות ושחיתות.
קיימות שתי זכאות מרכזיות: זכאת אל-פיטר (תשלומים לקראת סוף רמדאן) וזכאת אל-מאל (על זהב, כסף, מקרקעין, סחר, מקנה, יבול ומטמונים).
החובה חלה על מוסלמי חופשי שהגיע לסכום הרף של נכסים ושנה עברה על הסכום שברשותו. יש גם תנאים פרי-מקרקעין לגבי צאן שרועה באופן חופשי.
חובת הזכאת בזהב מתחילה ברף של 85 גרם זהב (20 מטבעות במשקל זה), ובכסף ברף של 595 גרם דירהם. על מי שעומד ברף יש להוציא 2.5% מהסכום.
סחורות המיועדות למסחר חייבות גם הן בזכאת בשיעור 2.5% מהערך.
הרף הוא 653 ק"ג. אם היבול הושקה מגשמים יש לשלם 10%, ואם מהשקיה אז 5%.
מחצבים שמוציאים מהאדמה חייבים 2.5%. מטמונים וכספים שמצאו בבורות מחוייבים ב-20%.
את רף הזהב משתמשים לדמות רף לכסף. על סכום העולה על הרף יש לשלם 2.5% בשנה שעברה עליו.
מחשבים 2.5% על הסכום שעבר עליו שנה מאז הגיע לרף. דוגמה: על 20,000 ש"ח משולמים 500 ש"ח זכאה.
כוללת גמלים, בקר, כבשים ועזים ויש לה כללי חישוב נפרדים לגבי כמות החיות.
זו תוספת שנתית לרמדאן. היא ניתנת לפני החג, וחייב הבית למלא אותה על כל בני הבית.
חובה רק על מוסלמים שיש להם כסף ביום שקיעת החמה האחרון ברמדאן.
החובה חלה על ראש הבית להוציא על אשתו ועל ילדיו.
הכמות המקורית נמדדה בכמות מזון מקומיים, היום מקובל להוציא שווה ערך בכסף.
הזכאים הם העניים, ומקובל לתת לקרובים נזקקים.
א-זכאה (זכאה = תשלום חובה) היא אחד מחמשת עקרונות האסלאם. היא כסף שמיועד לעזור לעניים ולקהילה.
יש גם "זכאת אל-פיטר". זו תשלום קטן שנותנים בסוף רמדאן לפני החג. הוא עוזר למשפחות לעניים לחגוג.
הקוראן אומר שיש לתת בכבוד. לא צריך לבייש את המקבל. כוונה טובה חשובה.
מי זכאי לקבל: העניים, המסכנים (שיש להם עבודה אבל לא מספיק), אנשים שאוספים את הכסף, מתאסלמים חדשים, אנשים ברחוב עם חובות, שפודים שרוצים לשוב לחופש, לוחמים בדרך הדת ולעוברים בדרך.
הקוראן אומר למי לתת, אבל לא איך לחשב. החדית' נותן הוראות מעשיות. אם אין כסף, אפשר לתת מה שיש, אפילו ברכה ומעשה טוב.
חשוב לתת בכוונה טובה. לתת בסתר זה טוב. לא להשוויץ.
אין לתת לעשירים, ולמי שהמפרנס שלו הוא החובה של נותן הזכאה.
יש זכאת כסף וזהב, זכאת לסוחרים, זכאת ליבול ולפירות, וזכאת אל-פיטר לרמדאן.
כשאדם מגיע לסכום גדול של זהב או כסף, הוא משלם 2.5% בשנה.
אם היבול גדל מגשמים משלמים 10%. אם מהשקיה, 5%.
נותנים אותה לפני חג עיד אל-פיטר. בעל הבית משלם על בני הבית.
את הזכאת הזו נותנים לעניים, במיוחד אם הם קרובים במשפחה.
תגובות גולשים