זרם התודעה

״זרם התודעה״ הוא סגנון כתיבה שבו מצוטטות מחשבות הדובר, והעולם מוצג לפי תפיסתו הסובייקטיבית. המונח הוטבע על ידי ויליאם ג'יימס בספרו "עקרונות הפסיכולוגיה". העיקרון המארגן כאן אינו בהכרח נרטיבי או לוגי, אלא באיך המחשבות עולות ברצף, כלומר בסדר התודעה. לכן המעברים בין משפטים יכולים להיות אסוציאטיביים ולא ליניאריים.

הדובר ברוב הרומנים מסוג זה (האינפורמנט) אינו מודע לנמען. הוא לא מרגיש שמישהו קורא את מחשבותיו. לכן הוא לא מסביר פרטים בסיסיים, ומשתמש בדאיקטים (מילים כמו "הוא", "אני", זמנים) שאינם מפורשים לקורא. לעתים מתחלפות תודעות, גם תודעת גיבור אחר או תודעה מפוצלת, והטקסט ממשיך תחת חוקי התודעה של אותה דמות.

הדוגמה הקלאסית היא מונולוג מולי בלום בסיום "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. בין הסופרים הבולטים של אסכולת זרם התודעה נמנים וירג'יניה וולף, ויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס וסמואל בקט. גם שמות מפרוץ הספרות העברית מופיעים: בראשם אורי ניסן-גנסין, וכן יעקב שבתאי, ס. יזהר, דויד גרוסמן וא.ב. יהושע כתבו קטעים שניתן לשייך לז'אנר.

זרם התודעה מתאפיין בציטוט של מחשבות פנימיות, מונולוג פנימי. הוא לא רק מספר מה הדמות חושבת, אלא גם מנסה להעביר את צורת המחשבה: המעברים האסוציאטיביים, חוסר בהירות בדאיקטים והקצב של המחשבה. חוקרים טענו שזהו השיא של החדירה לנפש, אבל דורית קון הבהירה שזו דרך אחת בלבד. זרם התודעה הוא בעיקר מילולי, ולכן קשה לו לייצג רבדים לא־מילוליים או תהליכים תת־הכרתיים.

קון גם מדגישה שדמויות לא תמיד מכירות את עצמן במלואן. אנשים משקרים לעצמם, וכך גם דמויות; זה מקשה על מחבר שכותב בזרם התודעה להראות נקודות אלה בבירור.

זרם התודעה מציג את מחשבות הדמות כציטוט ישיר. לפי תאוריית הציטוט של מאיר שטרנברג, ציטוט יוצר מערכת היררכית: המחבר, הדובר, ואחר כך הדמויות. תמיד יש כאן חיבור בין פרספקטיבת המצטט לפרספקטיבת המצוטט.

מונולוג שייקספירי שונה בדרך הציטוט: שייקספיר כותב בדרך מסודרת ובשפה גבוהה, ולכן המונולוג נראה כעיבוד שמותאם לקהל. גם בזרם התודעה יש בחירות של המחבר, איפה לפתוח, איפה לסיים ומה לתת לקורא להבין, ולכן גם כאן יש השפעה חיצונית על הציטוט.

ייצוג התודעה בספרות תלוי במודל התרבותי של הנפש. מודל הנפש של פרויד שונה מאוד ממודל ימי הביניים. לכן ייצוג התודעה ישתנה לפי התקופה. דוגמה לא ספרותית מראה זאת: במאה ה־12 נלקחו הוכחות שהאי מסוים שייך לבריטניה על סמך קיומם של נחשים, בהתאם לאמונות התקופה.

כשכל הטקסט הוא זרם תודעה, הכותב נתקל בקושי מעשי: לאינפורמנט אין סיבה להסביר מי הוא, או מי הוא "הוא" עליו הוא חושב. לכן סופרים מצאו פתרונות: להתחיל בסצנת התעוררות כדי להצדיק התחלה ולמסור מידע בסיסי; למקם את הגיבור במקום קבוע כדי להקל על תיאור הסביבה; לגרום לדמות לחשוב על מה שמתרחש סביבה; או לתמלל במהירות את מה שהיא רואה, כדי ליצור תחושת חוויה ישירה.

"זרם התודעה" (סגנון כתיבה של מחשבות הדמות) מצטט את המחשבות הפנימיות של דמות. המחשבות מוצגות כפי שהן עולות, בלי סדר קשוח. לכן לפעמים המעבר בין מחשבה למחשבה מהיר ואקראי.

דוגמה מפורסמת היא קטע של מולי בלום ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. גם וירג'יניה וולף כתבה כך. בעברית, אורי ניסן-גנסין כתב קטעים בסגנון הזה.

זרם התודעה הוא מונולוג פנימי (שיחה של אדם עם עצמו). הכתיבה מנסה להראות לא רק מה הדמות חושבת, אלא גם איך המחשבות נראות ומתגלגלות. חוקרים אומרים שזה עוזר להיכנס לנפש הדמות. אחרים אומרים שזו דרך אחת בלבד. מחשבות שאינן מילוליות וקשה לתאר אותן במלל.

הטקסט מצטט את המחשבות כמו ציטוט. יש כאן מי שמצטט (המחבר) ומי שמצטוט (הדמות). גם בזרם התודעה המחבר בוחר איפה להתחיל ואיפה לסיים.

הקושי בכתיבה כזו הוא שהדמות לא תסביר פרטים בסיסיים, כי היא יודעת אותם. לכן סופרים מתחילים לעתים כשהדמות מתעוררת. כך אפשר לתת לקורא מידע קטן בלי לשבור את הזרימה. אפשר גם לשים את הדמות במקום אחד, או לגרום לה לחשוב על מה שקורה סביבה, כדי שהקורא יבין מה קורה.