זרמים בציונות

התנועה הציונית נוסדה בסוף המאה ה-19 ואיחדה רעיונות וזרמים שונים. כולם רצו תחייה לאומית של העם היהודי בארץ ישראל, אך חלוקות היו על היעד והדרך להשגה. חלק מהציונים, כולל הרצל בעתים, תמכו בפתרון טריטוריאלי זמני כמו תוכנית אוגנדה, קרן לעצירת רדיפות עד שיתאפשר פתרון ארוך טווח.

ביהדות החדשה צמחו שלוש גישות עיקריות: התבוללות מלאה (רעיונות אזרחיים וליברליים וסוציאליזם מהפכני), יהדות כדת (יהדות דתית, נאו-אורתודוקסיה ועוד) ויהדות כלאום (אוטונומיזם, טריטוריאליזם ותנועות סוציאליסטיות כמו הבונד). כל גישה הציעה פתרון שונה לבעיית הלאום היהודי.

אחד העם התנגד לציונות המדינית של הרצל מכמה סיבות מרכזיות. הוא טען שהצ'רטר מהמעצמות לא יביא קליטה כלכלית של המוני עולים. לדבריו, הארץ לא מוכנה לקליטת המונים ושיש להתקדם בקצב איטי והדרגתי. אחד העם קרא להקמת מרכז רוחני לאומי קטן ואיכותי בראשית הדרך.

ציוני ציון קידמו התיישבות בארץ ישראל בלבד ונגדו את תוכנית אוגנדה. רבים מהם היו מחובבי ציון, ובהם מנהיגים כמו מנחם מנדל אוסישקין. בקונגרס הציוני ה-7 ב-1905 התקבלה החלטה שהתנועה קשורה אך ורק לארץ ישראל.

"עבודת ההווה" (כונה גם "המדיניות הארצית") הוא מונח שמרטין בובר השתמש בו לתיאור זרם רעיוני בציונות. זרם זה טען שאין להסתמך רק על מאבק מדיני להשגת זכויות בארץ ישראל. יש לטפח גם את יהודי הגולה, באמצעות עזרה עצמית, חינוך לאומי ומפעלים מקומיים. התומכים ראו ביצירת מעמד לאומי וכלכלי בגולה שלב שיאפשר עלייה מסודרת לארץ.

הסיעה הדמוקרטית הוקמה בקונגרס הרביעי על ידי ציונים חילונים, ביניהם חיים ויצמן ומרטין בובר. הם רצו שהציונות תהיה דמוקרטית יותר ותתמקד גם בתרבות ובחינוך לאומי. הם דרשו חינוך חילוני לאומי, חיזוק השפה העברית והנחלת היסטוריה והשכלה כללית כדי להכין את העם לרעיון הלאומי. בקונגרס החמישי הוחלט לשלב חינוך ותרבות בפעילות התנועה.

הדמוקרטים התנגדו להזנחת יהדות מזרח אירופה ודאגו לקשר חזק יותר בין הגולה לארץ. בסופו של דבר רעיונותיהם נכנסו למצע של הציונות הסינתטית, והסיעה נעלמה כי רעיונותיה הוכנסו לתנועה הכללית.

בסוף המאה ה-19 נוסדה התנועה הציונית. מטרתה הייתה לחזור ולחזק את העם היהודי בארץ ישראל. היו בה כמה קבוצות שחילקו דעות על הדרך והזמן.

חלק חשבו על פתרון זמני במקום אחר, כמו תוכנית אוגנדה. אחרים רצו רק את הארץ.

ציוני ציון דרשו להתיישב רק בארץ ישראל. הם התנגדו לתוכנית אוגנדה.

מרטין בובר קרא ל"עבודת ההווה". משמעותה: לעזור ליהודים גם במקום שבו הם חיים עכשיו. הכוונה הייתה לחינוך ולעבודה כדי שיהיה קל יותר לעלות לארץ אחר כך.

הסיעה הדמוקרטית כללה אנשים כמו חיים ויצמן ומרטין בובר. הם רצו חינוך לאומי, חיזוק העברית ולימוד היסטוריה. רעיונותיהם התקבלו בסופו של דבר בתנועה.