חוזה סן סטפנו

חוזה סן סטפנו הוא חוזה כניעה (הסכם שבו צד אחד נכנע) שכתבה האימפריה הרוסית לאימפריה העות'מאנית, ונחתם בכפר סן סטפנו שליד איסטנבול ב-3 במרץ 1878. על ההסכם חתמו נציגים רוסים ונציג עות'מאני. ההסכם סיים את המלחמה העות'מאנית, רוסית שפרצה ב-24 באפריל 1877 והחליש מאוד את מעמד האימפריה העות'מאנית בבלקן, שם שלטה כמעט 500 שנה.


החוזה ייסד את נסיכות בולגריה, ישות עם ממשלה נוצרית וזכות לצבא. הרעיון היה שהאזור ישאר להתנהלות עות'מאנית פורמלית, אבל בפועל בולגריה תפקדה כמדינה עצמאית. שטחה כלל את עמק הדנובה, רכס הרי הבלקן ואזורים מרכזיים אחרים, וגם קיבל גישה לים. זה יצר חשש שמעצמות אחרות יראו ברוסיה מנצלת את הנמלים הבולגריים לבסיסים ימיים.

המנהיג אמור היה להיבחר על ידי העם ולקבל אישור עות'מאני והכרה בינלאומית. אצילים בולגרים ניסחו את חוקת טרנובו, והצבא העות'מאני הוחלף זמנית בכוח רוסי לשנתיים.

מונטנגרו זכתה להכרה בעצמאותה ולהרחבת שטחה. סרביה קיבלה הכרה בעצמאות וסיפוח ערים מסוימות. רומניה זכתה בעצמאות, אך ויתרה על דרום בסרביה וקיבלה בתמורה את דוברוג'ה.

במקום פיצויים כספיים, נמסרו לאימפריה הרוסית שטחים בארמניה ובאזור קווקז, כולל ערים רבות. מצד שני, הוסדרו חילופי שטחים בין רוסיה, רומניה וסרביה. האימפריה העות'מאנית נאלצה לשלם פיצויים ולשמר שליטה מקומית באלבניה ובחלק האירופי של איסטנבול.

בוסניה הייתה אמורה לקבל אוטונומיה מוגבלת. כרתים, אפירוס ותסליה קיבלו הבטחה לממשל עצמי מקומי. העות'מאנים התחייבו גם לקדם רפורמות בארמניה כדי להגן על התושבים שם.

המעצמות האירופאיות חששו מהעצמת רוסיה בבלקן ודחו את ההסכם. רומניה כעסה על ויתורים שנעשו. אוסטרו-הונגריה התאכזבה מההגבלות בבוסניה. האלבנים המקומיים התנגדו לאובדן שטחים, וזה קידם את הקמת הליגה של פריזרן למאבק לאומי. בריטניה הביעה התנגדות רשמית, וראש ממשלתה איים בצעדים צבאיים. המתח הבינלאומי הוביל לסבב מחדש של המשא ומתן, וקונגרס ברלין ב-1878 שינה חלקים מההסכם המקורי.

חוזה סן סטפנו הוא הסכם שנחתם ב-3 במרץ 1878. חוזה כניעה הוא הסכם שבו מדינה נכנעת.

ההסכם סיים מלחמה בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית. זה החליש את שליטת העות'מאנים בבלקן.

החוזה יצר את נסיכות בולגריה. נסיכות זהו אזור עם שלטון פנימי, אבל לא מדינה מלאה. לבולגריה הייתה ממשלה נוצרית וזכות לצבא. היא קיבלה גם גישה לים.

מונטנגרו, סרביה ורומניה קיבלו הכרה בעצמאותן. רומניה קיבלה את דוברוג'ה.

מדינות אירופה לא אהבו את ההסכם. אנשים מקומיים, כמו אלבנים, התערבו כדי להגן על שטחם. בעקבות המתח התקיים קונגרס גדול בברלין בקיץ 1878, ששינה חלקים בהסכם.