חופה וקידושין

ביהדות המונח חופה וקידושין מציין את הדרך ההלכתית לקשור נישואים. הנישואים נעשים בשני שלבים: הקידושין (הפרטיים שמייחדים את האישה לבעלה) ואחר כך הנישואין (הכניסה לרשות הבעל, כלומר ההתייחדות הביתית).

שלב השידוכים (כיום: אירוסין במובן הרגשי) אינו מחייב הלכתית. הוא נועד לאפשר הכרות וסידורים משפחתיים בלי לחייב גט אם מבוטל. בתלמוד קיימת מחלוקת ביחס לקידושין שנעשים בלי הכנה מוקדמת, ופוסקים דנו בכך. נהוג לערוך טקס משפחתי קצר ולעיתים לחתום הסכם על התחייבויות כספיות ושיתוף במימון החתונה.

הקידושין (מכונה גם אירוסין) הוא המעבר ההלכתי שהופך אישה ל'אשת איש' וחייבת לבעלה. על פי ההלכה, לאחר הקידושין האישה אסורה לאחרים עד הגירושין. היום נהוג לקדש תחת החופה על ידי נתינת טבעת והצהרה: הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל.

בתקופות קדומות תקופת האירוסין ארכה לעיתים שנה, כדי לאפשר הכנות כלכליות. במשך הדורות התקצרה התקופה ולרוב הקידושין נעשים בטקס קצר.

אחרי הקידושין הבעל חייב בכתובה, מסמך כתוב המפרט התחייבויות כספיות כלפי האישה. אם הכתובה נמסרת כבר בקידושין, הבעל חייב מיד בכל תנאיה.

שלב הנישואין הוא הכניסה לרשות הבעל, ההתייחדות בביתו של הבעל שיוצרת את הנישואין המלאים. בפועל משלבים היום את שיטות המעבר בטקס החופה ובחלקו חדר ייחוד.

בעבר החתן והכלה קישטו את ראשם בעטרות. לאחר חורבן בית המקדש חז"ל הגבילו והוציאו מן המנהג עטרות עשירות ונגינה מסוימת.

מנהגי החופה משתנים בין עדות. בחלק מהקהילות עורכים את הטקס תחת כיפת השמים או בליל המלאי של החודש. מסדר הקידושין (לרוב רב) מברך שתי ברכות על כוס יין: ברכה על פרי הגפן וברכת הקידושין. חתן מצהיר וקושר את הכלה על ידי נדר הטבעת, והעדים חייבים לראות את נתינת הטבעת.

אחר כך קוראים או מסרו את הכתובה, החתן נותן את הכתובה לעדים, ומברכים שבע ברכות על כוס יין. בסיום החופה החתן שובר כוס זכוכית לזכר חורבן בית המקדש; המנהג הזה הפך גם לרגע חגיגי.

מנהגים נוספים: הינומה (באַדעקן) המכסה את פני הכלה, ליווי הכלה לחופה (הכנסת כלה), הקפות סביב החתן בחלק מהעדות, וריקודים וסעודת מצווה אחרי הטקס.

לאחר החופה בקהילות אשכנז ותימן נוצרים חדרי ייחוד שבהם הזוג נשאר לפרטיות מסוימת. בקהילות אחרות מסתמכים על ליל הכלולות להתייחדות.

אחרי החופה נהוג סעודת שמחה, ריקודים וברכת שבע ברכות נוספת אחרי ברכת המזון. בעדות מסוימות קיימים מנהגים מקומיים מיוחדים.

חופת נידה היא מצב שבו הכלה היתה נידה בזמן החופה. יש מחלוקת מהו מעמד החופה במצב זה, ולכן מנסים להימנע ממנו. אם הוא קרה, מתאים הטקס להלכה לפי הנסיבות.

בכמה מקורות של ימי הביניים נזכרה ברכה שנאמרה על בתולי הכלה. ברכות אלה עוררו מחלוקת והן נתקבלו או בוטלו במנהגים שונים.

יש הלכות ומוסדות להפשרת או לביטול נישואים לפי המקרה, אך מידע מפורט אינו מופיע כאן.

חופה וקידושין הם הדרך שבה יהודים מתחתנים.

שידוכים זה שלב שבו המשפחות מכירות. זה לא מחייב חוקית. עושים פגישה וחגיגה קטנה.

קידושין זה הרגע ההלכתי שבו האישה נחשבת נשואה. המילה קידושין פירושה שהאישה מיוחדת לבעלה.
כיום החתן נותן טבעת ואומר משפט מיוחד. כל העדים צריכים לראות את הטבעת.

כתובה זו סיכת התחייבות כתובה שבה רשום מה הבעל נותן לאישה. זה מסמך חשוב.

נישואין זה הכניסה לביתו של החתן וההתייחדות שבהם. זו השלב שממלא את הנישואין.

את טקס החופה עורך רב או מסדר הקידושין. מברכים על כוס יין, מחלקים טבעת וחותמים כתובה.
החתן שובר כוס בסוף לזכר מקום קדוש שנחרב בעבר.

מנהגים נוספים הם הינומה (מכסה פנים), הקפות סביב החתן ברבים מהעדות, וליווי הכלה לחופה שנקרא הכנסת כלה.

אצל חלק מהקהילות הזוג הולך לחדר פרטי אחרי החופה. שם הם נשארים לבד לזמן מה.

אחרי החופה יש סעודה גדולה, ריקודים ושמחה.

אם הכלה נמצאת במצב טהרה מיוחד שנקרא נידה, יש כללים מיוחדים. מנסים להימנע מזה בטקס, אך אם קורה - מתאימים את הטקס.

בעבר אמרו ברכה מיוחדת על בתולת הכלה. מנהג זה עורר ויכוחים ונקבע שונה בעדות שונות.