חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, מגן על כבודו ושמו הטוב של אדם על ידי איסור פרסומים שעלולים להשפילו או לבזותו. החוק קובע שיש שני מסלולים משפטיים: מסלול פלילי ומסלול אזרחי. במסלול הפלילי אפשר להעמיד לדין ולהטיל עונש עד שנת מאסר על מפרסם ששיחרר לשון הרע בכוונה לפגוע. במסלול האזרחי אפשר לתבוע פיצויים לפי דיני הנזיקין; מאז 1998 הקבוע בחוק מאפשר קבלת עד 50,000 ש"ח פיצוי גם בלי הוכחת נזק ממשי.
החוק מגדיר שני יסודות לעוולת לשון הרע: "פרסום" ו"לשון הרע". פרסום הוא העברת מסר לאדם אחד או יותר מלבד הנפגע, בכל אמצעי, בכתב, בעל פה או באמצעים טכנולוגיים כמו האינטרנט. לשון הרע היא פרסום שעלול להשפיל אדם, להפוך אותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לפגוע במשרתו או בעסקו, או לבזות אותו בגלל גזעו, דתו או זהותו המינית.
השופט אליעזר ריבלין תיאר שלבי בדיקת תביעות לשון הרע: קודם בוחנים אם הפרסום מתאים להגדרה החוקית; אם כן בודקים האם הפרסום מכוסה בחסינות מוחלטת; אם לא, בוחנים האם הוא מוגן בידי הגנת אמת ועניין ציבורי; אם גם זה לא עומד, מסתכלים על תום ליבו של המפרסם; לבסוף נקבעים הסעדים.
החוק מכניס גם סעדים שיפוטיים: אפשר להורות על החרמת כתבי לשון הרע שמיועדים להפצה ועל פרסום הכחשה או תיקון. יש מגבלות לפנייה נגד לשון הרע על קבוצות או אדם שנפטר שלא במסגרת הכללים, ולעתים דרושה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה.
עוולת השקר במפגיע (Injurious Falsehood) נוגעת להודעות כוזבות שנפגעו בערכו הכלכלי של עסק או נכס. היא דומה ללשון הרע, אך יש הבדלים חשובים: בשקר מפגיע נטל ההוכחה על התובע והוא חייב להראות שהפרסום שקרי וזדוני וכן שהגרם נזק ממון. לכן תובעים רבים מעדיפים לתבוע לפי סעיף לשון הרע שמקל על הנטל.
חוק איסור לשון הרע נחקק ב-1965 לאחר טיוטות ושינויים שנבעו מביקורת ציבורית על הסדרים ישנים. החוק נשען על שיטות משפט זרות, בעיקר האנגלית והצרפתית, ושילב גם רעיונות מן המשפט העברי. מאז חלו מספר תיקונים שנועדו להתאים את החוק לשינויים טכנולוגיים וחברתיים.
העוולה האזרחית של לשון הרע שייכת לדיני הנזיקין. פיצויים נועדו להציב את הנפגע במצב שהיה לפני הפרסום, לשקם את שמו ולהרתיע מפרסמים. החוק גם מאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק, כלל שנחשב יוצא דופן מול דיני הנזיקין הכלליים.
בנוסף קיימות עוולות מסגרת אחרות כמו רשלנות או הפרת חובה חקוקה, שיכולות לחול כאשר תביעת לשון הרע לא עברה, אך הפסיקה מעדיפה בדרך כלל ליישם את חוק לשון הרע קודם.
"פרסום" לפי החוק כולל כל העברת מסר שאינה רק בין תובע לנתבע. פרסום בכתב יכול להיחשב גם אם לא נשלח בפועל, אם היה עשוי להגיע לאדם נוסף. הפרסום באינטרנט נידון בבית המשפט; חלק מהפסיקה מרחיבה אחריות גם למנהלי קבוצות ולמפעילי אתרים, במיוחד אם הם לא הסירו תוכן שנודע להם עליו.
החוק מרחיב אחריות גם לכל מי שמשתתף בתהליך פרסום, עורך, מפיץ, מחזיק בית דפוס ועוד. הבעייתיות נובעת מהעובדה שהחוק נכתב לפני עידן האינטרנט, ולכן בתי המשפט נדרשים לפרש את הוראותיו בסביבה דיגיטלית חדשה.
החוק אינו דורש הוכחת פגיעה ממשית; די בכך שהפרסום עלול היה להשפיל או לפגוע. הפסיקה משתמשת במבחן האובייקטיבי של "האדם הסביר", האם אדם סביר היה תופס את המסר כלשון הרע. במצבים מסוימים מתמקדת הפרשנות בחלק מהציבור שאליו הגיע הפרסום, ולא בכל החברה.
בנוסף נדונה סוגיית המיעוטים: האם בחינה תתבצע לפי אדם סביר בחברה כולה או לפי אדם סביר בתוך הקבוצה המיוחדת אליה משתייך הנפגע. הפסיקה נוטה להעניק הגנה גם למיעוטים, אבל כל מקרה נבחן לגופו.
החוק מכיר בפרסום בכל דרך: בעל פה, בכתב, תמונה, פוטומונטאז', סימנים ועוד. לשון הרע יכולה להיות גם משתמעת, רמיזה, השוואה לאדם ידוע לשמצה, שאלה רטורית או סייג שמוריד ממשמעות האמת. גם מסר חלקי או כותרת בולטת יכולים להספיק כדי להקים עילת תביעה.
יש חסינויות מוחלטות לפרסומים מסוימים, למשל דברי עדות בבית משפט. בית המשפט העליון קבע שהחסינות יכולה להיות מוחלטת גם במקרה של זדון. ההגנות המרכזיות הן אמת (הפרסום נכון) ועניין ציבורי, ותום לב, הפרסום נעשה בכוונה טובה ובזהירות.
החוק והפסיקה מקנים מיקום מיוחד לפרסומים אודות אנשי ציבור. יש נטייה להעניק הגנה רחבה יותר לחופש הביטוי כשמדובר בענייני ציבור, כיוון שאנשי ציבור חשופים יותר לביקורת ויש להם כלים להגנה על שמם. עם זאת, אין כלל מוחלט; אם הוכח שמפרסם פעל בכוונה לפגוע, ההגנה עלולה ליפול.
בתי המשפט משתמשים בבחינה של "דמות ציבורית" לפי מידת ההשפעה וצורת הופעתה בציבור. גם כאן יש משקל לעניין הציבורי ולתועלת הציבור לדעת.
- לשון הרע יכולה להיות עבירה פלילית ועוולה אזרחית.
- עונש פלילי: עד שנת מאסר; סנקציות אזרחיות: פיצויים ומצוות תיקון.
- קיימות הגנות של אמת, עניין ציבורי ותום לב.
- החוק מתמודד עם אתגרים חדשים באינטרנט והפסיקה מרחיבה לעתים את האחריות גם למנהלים ומפיצים.
דוגמאות מפסקי דין מפורסמים (למשל משפט קסטנר, אבנרי נ' שפירא) שימשו כצפות לבחינה מחדש של החוק, וקידמו את האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב לאורך השנים.
חוק איסור לשון הרע מגן על כבוד האדם ושמו. לשון הרע היא פרסום שמשפיל או מבזה אדם. פרסום הוא להעביר מידע לאנשים אחרים. זה יכול להיות בכתב, בעל פה או באינטרנט.
יש שתי דרכים לטפל בלשון הרע: פלילית ואזרחית. בדרך הפלילית אפשר להעניש במאסר מי שפוגע בכוונה. בדרך האזרחית אפשר לקבל פיצוי כספי. החוק מאפשר עד 50,000 ש"ח פיצוי גם בלי להראות נזק ממשי.
יש הגנות שחוסמות תביעה. אם מה שנאמר הוא אמת, זה יכול להגן על המדבר. גם אם המדבר פעל בתום לב, כלומר ניסה להיות הוגן וידע לא נכון, זה גם מגן.
החוק חל על כל פרסום, גם באינטרנט. לפעמים מי שמנהל קבוצה או אתר יכול להידרש באחריות אם הוא לא הסיר תוכן פוגע.
כאשר מדברים על אדם שמקבל החלטות חשובות בציבור, יש יותר חופש לדבר עליו. זאת כדי שאנשים יוכלו לדעת ולבקר את מי שנבחר וממונה.
המושג המרכזי הוא האם הפרסום יכול היה להשפיל אדם בעיני אחרים. אם כן, אפשר לתבוע ולבקש פיצוי או בקשת תיקון והכחשה. בתי משפט בוחנים איך רוב האנשים יבינו את המסר.
מילים מסובכות - הסברים קצרים:
- לשון הרע: דברים שמשמיצים ומבזים אדם.
- פרסום: העברת מידע לאחרים.
- תום לב: התנהגות בכוונה טובה.
- פיצוי: כסף שמי שמפרסם משלם לנפגע.
חוק זה נועד לשמור על כבוד אנשים ולשמור על חופש הדיבור גם יחד. לכן יש כללים ברורים מי יכול להגיד מה ומתי.
